ציפור משונה
מריה ורטנוב, כיתה י', אורט רמת יוסף בת-ים
יום חג היום, לא ככה?
כולם מתרגשים כל כך מארוחה סתמית, נוסעים למרחקים רק בשביל לשמוע שוב את אותה השאלה שנהפכה למסורת כמעט כמו חיפוש האפיקומן, "מתי כבר תתחתני?" או "איך זה שאפילו תמרי מצאה לה מישהו ואת עדיין לבד?" ואני בכלל לא מתלהבת מכלום, לא רק מהחגים, מכלום. שוב כולם מתכנסים עם האווירה הזו שעשויה כולה מהעמדות פנים שמאירה את החדר רק לכמה רגעים קטנים.
ההורים שלנו מדברים ונזכרים במה שהיה ומה שיכל להיות, ואז האחים הצעירים מבצעים איזה קטע שירה חמוד כזה ומרגשים את כולם עד דמעות ואני רק נזכרת בעצמי בגילם, זה היה לפני כמה שנים, נדמה שלא מזמן, אבל בחיים אחרים, קשה לדמיין בכלל שזו הייתי אני שם, שפעם התלהבתי מיופיו של הים או שאלתי המון שאלות בקול חמוד.
אנשים די שונים שלא נפגשו ממש מזמן מתאחדים לערב חגיגי אחד בשביל לסמן וי, אנשים שהלכו לכיוונים מנוגדים ושכחו אחד מהשני לטובת התעמקות בקשרים חדשים, ועדיין יושבים בטלפונים והכי אני שונאת את האנשים שמעמידים פנים שהם מתעניינים בי ובחיים המחורבנים שלי רק מתוך נימוס. תמרי שקועה בלספר לכולם על הזמנים הנהדרים שעברו עליה, אחי הקטן משחק עם הילדים הקטנים, ואני יושבת פה הערב ומשחקת במזלג כולי מלאה במחשבות כי במילא לי אישית אין עם מי לדבר, ואולי טוב שכך.. במילא כל שיחה מתפתחת ל"יש לי בחור נפלא להכיר לך.." ואז אני חוזרת לבוץ של עצמי. האוכל, האוכל זה מה שמאחד את כולם, המסורת, המילים שנאמרות בערב הזה ובעצם התחושה הלא בהכרח אמיתית של אחדות ומשפחתיות, הרי מבפנים כל אחד מהם "תוהה" כמוני.
מה שונה בי? מה שונה בי למשל מתמרי אחותי? שאני לא תמרי, שאני ליה, בת 28 ואני לא כל כך הצלחתי למרות הלחצים שהפעילו עלי בילדות, למרות זה שקנו לי חוברות לילדים קטנים ורמזו לי שכדאי לי להיות רופאה או כל דבר אחר שמכניס כסף.
ההבדל ביני לבין אנשים רבים אחרים זה שאני לא קוראת לזה כשלון, אני מההתחלה לא התאמתי למסגרות האלה שניסו להכניס אותי אליהן, אני הייתי צריכה את החופש. אז אני בחרתי להיות freelancer, לעשות סרטים למרות הסיכון שיש בזה, ואני בתחילת הדרך שלי.
אז כן מאז התיכון היו לי שאיפות שונות מאלו של המשפחה שלי, אני גרה בתל אביב כי זה מה שעושה לי טוב בלב, בזמן שחלקם גרים בבתים פרטיים או באזורים אחרים שלפי שיקוליהם טובים יותר, אז אני מתעסקת במה שאני תמיד חלמתי להיות, ואני שומרת גם זמן לטייל וליהנות מהחיים.
כששואלים אותי מתי חתונה, הם לא מבינים אולי שזה כן מכאיב לי ובגדול, ושאני עדיין עמוק בתוך הייאוש הזה, כי אני יוצאת לדייטים עם גברים שנמצאים בעולמות כל כך אחרים ממני, כי אני מחפשת בעצמי את הסיבה לזה שאני רווקה, כי האהבות הנכזבות שלי כולן היו אותו הדבר, כולם נתגלו כאשליה אחת גדולה שהתפוצצה לי בפנים כמו חצ'קון.
אני ציפור משונה, והצלחה בשבילי זה משהו אחר ממה שהם מחשיבים להצלחה, ההצלחה בשבילי היא להצליח לחייך בכל בוקר, להיות נאהבת, לעשות מה שאני אוהבת.. כי החיים קצרים מדי בשביל להתחרט.
אני החלטתי לא לחכות יותר למשהו טוב אלא ליצור אותו, כי כשהייתי נערה תמיד חיכיתי, חיכיתי שיפסיקו לפגוע בי בבית הספר, שיפסיקו להתיך בי ביקורת רעה על בסיס יומיומי, חיכיתי לפגוש גבר שיאהב אותי גם כמו שאני אותו ולא ישכח ממני ככה בקלות, חיכיתי שאבא שלי יתקשר אלי לפחות פעם אחת, חיכיתי שיהיה לי כסף משלי או שאהיה יפה מספיק כפי שתמיד חלמתי, האמנתי בעצמי, האמנתי באלוהים והאמנתי באנשים אבל כל האמונות האלה יצאו לי מהתחת, כי לא הפסיקו לפגוע בי בבית הספר עד סוף י"ב ונשארתי חסרת בטחון, כי כל גבר שאהבתי לא אהב אותי בחזרה אלא רק פגע בי.
כי אבא שלי חזר לאמא שלי רק כשמלאו לי ולתמרי 18 שנה בשביל להפטר מהמחויבות עלינו אבל היא לא רצתה לראות את זה, כי רק עכשיו נהייתי יפה אבל עדיין מרגישה שאני לא, והכסף שלי מגיע בחבילות קטנות בינתיים בדיוק כמו האושר, הכל מגיע בחבילות קטנות. כרגע אחרי כל מה שעברתי כן ירדה לי ההתלהבות מהחיים, השתניתי ולא בהכרח לטובה אבל אני צעירה ואני סיימתי לימודי קולנוע, בין הפרויקטים אני עובדת כמלצרית ואני שוב כרגיל מאוהבת במישהו שיעדיף אחת טובה יותר ממני, בינתיים הוא לא עלה על זה כך שאנחנו בקשר טוב, הוא נותן לי להרגיש נאהבת בדיוק כמו שאר החלאות ששכחו ממני אחר כך ואני? מנצלת את הרגע.
יש מצב שאני אשמה בחלק מהדברים כי בסוף מרוב שאנשים רמסו אותי פיתחתי הרס עצמי.
אני רוצה להשתחרר מהחליפה של הבחורה המגושמת, סוף סוף לפרוש כנף. אני רוצה לצאת ולשתות משהו, אולי שוב להסתכל על השמש כמו פעם, אני רוצה רק להרגיש בסדר, אני רוצה לשמוח, כרגע אני פוחדת להתאהב, אבל אני רוצה לחייך כל הזמן בשביל לכפר על הזמנים שבהם לא חייכתי, אני כן רוצה לחיות טוב, זה עדיין אפשרי. אולי אני רוצה לשתות קולה, עזבו את כל הפינלנדיות, אני רוצה לטייל בפארק, לא צריכה יותר לברוח רחוק למקומות כמו תאילנד, אני רוצה רק חיבוק ממישהו, לא יותר מזה, כבר לא ממנו.
אני רוצה לנוח מכל הכאבים והמחשבות, לקחת חופש מהחופש, אני רוצה להיות מי שאני, להשלים עם הפגמים שלי, אולי אני תמיד רציתי חיים רגילים ושקטים בלי כל הטירוף שהיה לי עד עכשיו, אולי הייתי צריכה לבחור בזוגיות בלי אהבה.. אהבה רק הופכת אנשים למשוגעים, וכך גם השנאה.