תחרות הסיפור הקצר לשנת 2018

קר היום.

אני פוסע בשלג לאט, מסתכל סביב על הנוף חסר הנוף. הכל לבן ובוהק, מסנוור אותי בעודי פוסע, פוסע, פוסע.

אני מעיף מבט לשמיים, לעבר פתיתי השלג שנופלים על שערי ואני חושב מאיפה הם באים? אבל ממשיך ללכת ולא נותן למחשבה הזו להסיח את דעתי. נוצה אחת מעופפת באוויר. אני מושיט את ידי אליה. היא לבנה ורכה – אני יכול לחוש ברכותה למרות שהיד שלי בתוך כפפה עבה. אני חושב, אולי היא מאיפה שהשלג בא.

אני הולך עד שאני מגיע לבקתת עץ קטנה, שעשן עולה מארובתה. הבית שלי. אני מכונס בתוך עצמי בגלל הקור, מעיל הדובון שאני לובש בצבע כחול וכובע האסקימואים לראשי בצבע אפרפר. אני מגיע למפתן הבית. דורך בחוזקה על העץ כך שכל השלג ינשור מהמגפיים שלי. אני חולץ אותם ופותח את הדלת.

אני גר לבד.

אנשים לא באים לבקר אותי מכל מיני סיבות. אני אישית לא מבין אותן אבל בסדר – הבדידות שלי היא חברתי הטובה ביותר.

אני לא אוהב חיות.

הן מסריחות ומרעישות ובעיקר אוהבות יותר מידי וזה מפחיד אותי. כי אני לא יודע מה זו אהבה, אף פעם לא הרגשתי אותה. אפילו לא לאמא שלי. אני חושב, לפחות.

אני נכנס לתוך הבית וניגש לאח הדולקת. השארתי אותה כך, כדי שכשאני אחזור מהטיול שלי יהיה לי חמים ונעים. אני פוסע חמישה צעדים ומגיע אליה. מושיט ידיים לכיוונה ועוצם עיניים, מתענג על החום.

אני פוקח עיניים והולך לחדר האמבטיה. שוטף פנים. אני עוצם עיניים שוב בשביל שהמים לא יכנסו אליהן, שלא ישרוף לי. המים חמימים וזה נהדר.

אני פוקח עיניים.

מולי, אני רואה אדם שראיתי כבר פעמים רבות בחיי. אני רואה אדם בגיל השלושים, עם עיניים בצבע קרח, זיפים קצרים חומים ושיער קצוץ חום. טי-שירט אדומה עם צווארון אדום. הוא מרים יד. כף יד לבנה וחיוורת. מחוספסת. הוא מחייך. אין רוע בעיניים שלו אבל עדיין.

הוא הפחד הכי גדול שלי.

אני מפחד אבל אני לא זז. הוא עדיין מחייך. השרירים בפנים שלי כואבים, כי בדרך כלל הוא לא מחייך הרבה. אני חושב שזו הפעם הראשונה שאני רואה אותו מחייך.

היד שלו עדיין למעלה. השרירים בזרוע שלי מתחילים לכאוב כי הוא משאיר אותה הרבה זמן שם.

קוראים לו תומס, אני חושב. פעם הוא אמר לי את זה. לי קוראים טים. אני ותומס דומים, אבל לא בשם. אני לא יודע מי הוא או מה הוא רוצה ממני. הוא מופיע מידי פעם ואני כל כך פוחד, כל כך פוחד שהעיניים שלי נפערות והשרירים בפנים ובזרוע עדיין כואבים כי הכל נשאר יותר מידי זמן. כולל הפחד.

אני מפנה את ראשי מתומס. אני שוכח ממנו. אני עוצם עיניים וכשאני פוקח אותן הוא כבר לא פה.

ואני כבר לא זוכר דבר.

 

~

 

תומס אף פעם לא מדבר. הוא תמיד מופיע ומסתכל עליי, והפאניקה מתחילה להשתלט עליי. אני חושב שהוא רוצח סדרתי, אבל אותי הוא אף פעם לא רצח. אני חושב שהייתי יודע אם הייתי נרצח.

הוא תמיד מסתכל ומרים את היד שלו. ואז אני מפנה את מבטי והוא נעלם. אני לא יודע איך זה קורה, אבל אני זוכר אותו ולא זוכר. אני מודע אליו ולא מודע. אני לא יודע מי הוא, מאיפה הוא בא או מה האישיות שלו. אני רק יודע שהוא הפחד הכי גדול שלי בכל היקום הזה.

פתיתי השלג עדיין יורדים ואני עדיין תוהה מאיפה. האח עדיין בוערת ואני לא רוצה להוסיף עצים לתוכה, כי לצפות במשהו הופך לפחם מעציב אותי. אני יודע שהעצים כבר לא חיים, אבל עדיין יש להם צבע של עץ. וכשהוא הופך לשחור, אני מרגיש כאילו הרסתי משהו, כאילו פגעתי במשהו טהור.

אבל אני מרגיש בודד פתאום. כשראיתי את תומס, התוודעתי לעובדה שיש עוד אנשים בעולם חוץ ממני. אולי יש עוד אנשים שחיים בבקתה דומה לשלי ורואים את תומס כשהם מרימים את המבט. אולי יש עוד אנשים שפוחדים ממנו. אולי יש אנשים שהוא כן רצח.

אני מחליט לא להתמקד בזה. אני מחליט לעשות משהו אחר. אז אני לובש שוב את המעיל שלי ויוצא החוצה. מסתכל למעלה אל פתיתי השלג המסתחררים באוויר, מסתכל על האדים שיוצאים מהפה שלי ואני מסתכל על הקרקע הלבנה ומידי פעם ירוקה או חומה. אני עוצם עיניים ומרגיש את הפנים שלי קופאות. אני נושם עמוק ומשחרר נשיפה מרובה באדים.

אני חוזר הביתה.

 

~

 

בוקר חדש. תיבת נגינה מתנגנת איפשהו במרחק, המוסיקה שקטה וזה נעים. אבל הפעם אני לא אני. אני מרגיש את זה. אני מרגיש שמשהו בעצמי השתנה. אני כבר לא טים שהייתי אתמול. אני מסיר את שמיכת הפוך הרכה מעליי ויושב על המיטה. מסתכל למטה. ממצמץ. מנסה להבין מה קורה פה, מי אני ולמה האיברים שלי מכווצים. לא. מי זה טים?

אני לא יודע, המוח שלי מבולבל. אני אדם חדש היום. אני אדם חדש-ישן בעצם, כי אני מכיר את עצמי. אני יודע מי אני.

אני תומס.

 

~

 

אני סובל מפיצול אישיות. אובחנתי בגיל 10, גיל מאוד מוקדם בשביל לעבור אבחון. האופי שלי כנראה כל כך לא יציב, שכבר בילדות התחלתי לפתח הפרעות נפשיות. כזה אני, מיוחד. אובחנתי אחרי שהייתי מביט בעצמי במראה ולפעמים בורח בצרחות. הרופא אמר לי שאמור להיות איזשהו אירוע שעורר את המחלה, אבל שוב, אני יוצא דופן – היא פשוט התפרצה.

לדמות קוראים תומס. היא אני ולא אני בו זמנית. אני היא ולא היא בו זמנית. אנחנו שנינו בעלי אותו לב פועם, בעלי אותו מוח, אבל האישיות, הנפש שלנו שונה.

אנחנו שתי אישיויות שונות בגוף אחד.

הציעו לי להיפטר ממנו. הציעו לי לעבור תהליך של התגברות על המחלה. אבל לא הסכמתי. אמרתי שתומס הוא חלק ממני, הוא חלק שאני מפחד ממנו אבל הוא גם אני. גם אני וגם תומס שונאים חום, שונאים רגשות ושונאים לא להיות בשליטה. אני לא יודע איך אני יודע את זה. אני מרגיש, פשוט.

אם אני אעלים אותו, האם אני אהיה אותו טים? האם אהיה אותו טים בלי תומס? האם זה לא סוג של רצח – להעלים אישיות מתוכי? אז מה שאין לו גוף משלו. אולי אני בכלל הדמות של תומס והוא לא רוצה להיפטר ממני.

אני חושב שאני והוא באותה סירה. שנינו פוחדים אבל שנינו גם לא רוצים להעלם זה מחייו של זה.

בסך הכל.. אנחנו אחד. אני ותומס – אנחנו אדם אחד. בגלל זה אנחנו לא יכולים אחד בלי השני.

אני ותומס די דומים, רק לא בשם.