כמוך
בר פייזיק, כיתה ט', אורט רב ין גן יבנה
"דיי, תעזוב אותי, תעזוב" התחנן אלכס בפנים בוכות, האמנם לא היה איש שירחם עליו, לא מבוגר, לא ילד ואפילו לא ארנב מסכן מפינת הליטוף, הפעם הוא היה לגמרי לבדו.
"טיפש אחד, או שתביא לנו את הכסף שלך כמו תמיד או שנהרוג אותך ממכות" אמרו מספר נערים שתפסו אותו ברגליו, מושכים בחולצתו ובמכנסיו, מנסים למצוא אף רמז לפרוטה בכל מה ששייך לו שכנראה לבסוף, נהיה שלהם.
"עזבו אותו" קרא אחד הנערים הבריונים, "הוא חסר תועלת" פלט כשהוא שולף לפתע סכין חדה משום מקום, "קחו צעד אחורה ותשאירו לי אותו, אני כבר אטפל בו" השיב בחיוך מאולץ.
הנערים השליכו אותו על הרצפה ולאלכס באותם הרגעים כבר לא לאן לברוח, גם לא מה לומר בכדי להתגונן, וכך נשאר לו רק לקוות שיעבור זאת בשלום, מבלי שאף אחד ידע מה קרה, גם לא אבא ואמא.
"לנו ילד מסריח לא אכפת מהחיים המזורגגים שלך ואני מבטיח לך שאם לא תשלם, תהיה ילד מת, שמעת?" איים הנער והתקרב אליו עם הסכין, "ואם תספר למישהו, נדאג שכולם ידעו את כל הסוד שלך ואף נתעלל בך עד מוות" המשיך את דבריו אחד הנערים האחרים כשלאחר מכן הם עזבו את המקום.
חמש דקות עמדו בין הצלצול לבין אלכס, הוא קם באיטיות מן המדשאה, לא היה מי שיעזור לו כי אחרי הכל בחצר האחורית של בית הספר לא הרבה היו מבקרים.
בכוחות עצמו סידר את התיק שלו והחל לחזור לכיוון הכיתה כשבראשו עברה אותה המחשבה שריצדה בו כל יום במשך שנה שלמה: "אם רק הייתי יכול להתחלף איתם".
אלכס לא אהב את המקום שלו בעולם, מקום של ילד בן 15, כבר נחשב לנער באופן יחסי, ואותו כמעט אף אחד בעולם לא אוהב, העולה החדש שהשפה עדיין איננה מוכרת לו כהלכה, שכולם צוחקים על המבטא המוזר שבו הוא מדבר, שאבא ואמא מכריחים אותו לדבר רק בעברית בכדי שידע להתבטא כשיצטרך.
לאותו הנער הצעיר היה סוד גדול מאוד, שאף אחד חוץ מאותה חבורת נערים שסחטו אותו אינו יודע, הוא היה מאוהב, מאוד מאוהב במישהי מכיתתו, אחת יפיפייה ושמה אנה, אותה הנערה שיושבת לידו.
זה זמן רב שרצה לצאת עמה, אבל הפחד שיתק אותו וכל פעם שרצה להגיד לה משהו, התבייש, אך כעת, בדרכו אל הכיתה, החליט לעשות מעשה.
הצלצול הגיע ואלכס נכנס לכיתתו ומסביבו רעשי צחוק ולעג שבאיזשהו שלב כבר ידע להתרגל אליהם, ובעודו מתיישב במקומו הביט באנה שבאותה העת סירקה את שיערה.
ליבו פעם בחוזקה, הוא ניסה לסדר את עצמו בכדי שלא תחשוב שמא קרה לו דבר מה, נרגש ומחושב בעת ובעונה אחת מארגן בראשו כמה משפטים אפשריים שבעזרתם יפתח עמה בשיחה.
"היי אנה" אמר בתחילה, משתדל למצוא מספר תירוצים לסומק שפשט בלחייו, "היי אלכס, קרה משהו?" התעניינה, "לא, מה פתאום, למה שאלת?" נבהל, "אתה פשוט קצת אדום" השיבה וגיחכה בניסיונה להסביר לו מה כוונתה, שהרי גם היא עולה חדשה והמילה "סומק" בעברית, פרחה מזיכרונה.
"אה זה..." גמגם, "רצתי" שיקר, אינו מעז אף לחשוב לספר לה דבר, "פשוט רציתי..." אמר ובדיוק החל השיעור, הוא לא הספיק להציע לה לצאת עמו, ועל כן הרגיש נבוך מאוד ותחושת פספוס מרה ניקרה בו במשך כל היום.
כשחזר לביתו בסוף היום, עמדה בפניו הרפתקה נוספת, לבקש מאמו כסף שהרי אם לא ייתנו לנערים למחרת, חייו בסכנה.
"אבל אמא..." התחנן בבכי, "את לא מבינה שאני צריך את הכסף הזה?" שאל, "שוב התחלת עם השטויות שלך? אלכס אין עליי מזומן, אני אתן לך בבוקר אם אספיק להוציא וגם זה בתנאי שתפסיק ליילל כל יום כמו תינוק ותסביר לי מה קורה לך בזמן האחרון" השיבה בעודה מדיחה את הכלים.
אלכס שתק לכמה דקות, שתיקה עמוקה שגרמה לליבו סערה רבה שהציפה אותו במגוון שאלות שלבסוף, גרמו לו לשאול בשקט את אמו: "אמא, את אוהבת אותי?".
אמו הביטה בו ונאנחה, "כמובן..." השיבה כשהוא קוטע אותה וממשיך להתחנן בפניה, "אז בבקשה תני לי את הכסף", "אלכס די מספיק, אם אתה רוצה כסף, לך תעבוד ותעזוב אותי בשקט" צעקה.
אלכס השתטח על הרצפה, "אבל זה תלוי בחיים שלי אמא, למה את לא מבינה את זה?" פלט ברגע של חוסר שליטה, "אלכס..." מלמלה כשלפתע, נדלקה בראשה נורה אדומה.
במבט דואג היא הסתכלה בו ושאלה: "אלכס, מי מציק לך בבית הספר? מישהו סוחט אותך, אלכס, אלכס".
אותו הנער הצעיר ברח לחדרו וטרק את הדלת, בבכי מר נשכב במיטתו ושקע בדיכאון עמוק וממושך.
באותם הרגעים הסוערים חזר אביו הביתה מעבודתו ושמע את אלכס בוכה במרירות, "מה קרה לו?" שאל בדאגה, "אני...חושבת שמציקים לו בבית הספר והוא לא מספר לנו" אמרה האם ופרצה גם היא בבכי קולני שלא יכלה לעצור עוד, "אני אשמה" היא צעקה, "הכל בגללי, בגלל הרעיון המטופש שלי לעלות לארץ" צעקה כשהיא כובשת חלק ניכר מפניה בידיה.
"אל תדאגי, אני אטפל בזה יקירה" אמר ורץ לחדר השינה ברצונו למצוא דבר מה שיוכל לעודד את בנו, הוא ניגש לארון הבגדים, המקום בו אפסן כמה מכלי עבודתו, כי עבד בליצנות רפואית וכלי עבודתו לא היו אלא צעצועים למטרות שעשוע.
האב המיואש חיפש וחיפש עד שמצא לבסוף תיבת נגינה קטנה, מנדולינה ועוד מספר פרטי שעשוע שיכלו לסייע לו להכניס מעט שמחה לליבו של הבן.
במהירות הוא פנה אל חדרו, פתח בעדינות את הדלת ששכח אלכס לנעול והניח לידו שק מלא חפצים כשבידו תיבת הנגינה.
אלכס שכמעט נרדם מרוב בכי ועייפות לא שמע כי אביו נכנס אל החדר, מה שסייע לו להפתיע אותו עד מאוד.
האב האוהב הפעיל את תיבת הנגינה שהנעימה שיר ישן בצלילים רכים ונפלאים ושר בקול כואב ושבור, ואלכס שהפסיק לבכות כי כמעט נרדם, התחיל שוב למרר בבכי, והפעם לא משום הכאב שליבו שרוי בו, אלא משום שהתרגש מאוד מהשיר ששר לו אביו.
אלכס הביט בפניו בסיום השיר וביקש, "אבא, אתה יכול ללמד אותי לנגן ולשיר כמוך עם תיבת הנגינה והמנדולינה?", "מובן שכן בני, אתה בטוח שאתה לא רוצה שנצא להעיף עפיפון, נתקין לאופניים שלך פעמון, נשחק בשעון הקוקייה הישן עם הפנס המהבהב, נכתוב בעיפרון בצורת נוצה בכתב מראה , נתופף בעזרת מזלג, נתלה ערסל בחצר ונתנדנד בו או אפילו סתם נספר בדיחות על מלפפון חמוץ?" שאל האב, "כן" ענה, "למה דווקא לשיר ולנגן?" שאל האב.
אלכס הביט בו בפנים אוהבות והשיב: "כי כך אוכל להרשים מישהי שאני אוהב ולנחם את הילד שיהיה לי בעתיד כשהוא יחווה התעללות בבית הספר".