פרי הדמיון
לירון לס, כיתה ט', אורט אלון בן גוריון עפולה
זו הייתה תקופה בהירה ותמימה,
שכבתי בערסל הדהוי שהיה מחובר לעץ בחצר הבית וחשבתי, מה יהיה?
בן הזוג שלי, לואיס שאהבתי כל כך היה גבר נאה בשנות העשרים לחייו עיניו הכחולות והשיער הבהיר והחלק שלו שלא ניתן לפספס.
הלך להגן, להילחם, לשרת, ולעזור למעני, למען מדינתנו וארצנו. ולמען פרי הבטן שיהיה לנו.
מבועתת ומפוחדת מהרעיון שיפול ויקטף כמו פרח משדה.
העסקתי את עצמי בציור.
לקחתי את העיפרון ואיירתי איורים מדמיוני.
איורים משפחתיים וורודים.
האיור הראשון היה לואיס, מלמד את בנינו לרכב על האופניים הקטנטנים החדשים שלו.
האיור השני היה בנינו הקטן מעיף עפיפון צבעוני לראשונה. הפסקתי לצייר. משום מה התחשק שלי מאוד לאכול מלפפון חמוץ אולי זה היה בדמיוני.
מחוג השניות של השעון זה הדבר הרועש ביותר שהיה ניתן לשמוע בבית. ישבתי שוב ושקעתי שוב במחשבות עמוקות. לקחתי מזלג ואכלתי את ארוחת הצהריים שאיני זוכרת אפילו מי הכין אותה אבל היא הייתה כל כך מעולה, ספגטי עם כדורי בקר על צלחת מעוטרת בקישוטים קלאסים ועדינים. שקעתי במחשבות ובהיתי אל עבר החלון, בו נוצה אפורה מתעופפת לה ברוח ואט נוחתת על עדן החלון. חשבתי לעצמי אולי לואיס הכין את האוכל הטוב הזה בשבילי.
הייתי צריכה לחשוב ולהתעמק קצת יותר.
חזרתי אל הדף עם העיפרון בידי וציירתי חתול עם פעמון על צווארו. חתול לבן שמנמן וצמרירי שמגרגר ומיילל שהוא רעב שמעתי את היללות כאילו הוא פה לידי, נראה כי דמיוני פורה מדי.
לקחתי את תיבת המוזיקה הישנה של סבתי והשמעתי מוזיקה. השמעתי אותה די חזק איני מבינה איך השכן הצמוד אליי לא שומע.
שכן מצחיק שאוהב לנגן על מנדולינה, מבוגר ואוהב ילדים השפם שלו היה כל כך עבה וגדול שזה היה מבדר.
לפתע נשמעה דפיקה בדלת. זו הייתה ילדה קטנה עם שיער שחור ועיניים אפורות, בעלת אף קטן ומנומש. שנכנסה ואמרה לי ״אמא, את שוב צריכה לקחת את התרופה שלך, את שוב הוזה״. נשבעתי כי לא ראיתי את הילדה מימיי ואפילו כמעט ולא הקשבתי לה.
היא טלטלה את גופי ואמרה בבכי מר ״את חייבת״ ועדיין ראשי היה עסוק בעולם שלי עם לואיס ופרי הבטן המחכה לנו שלא יכולתי להקשיב לה.