שני כדורי וניל בגביע
הדר הלוי, כיתה ט', חט"ב אורט מרים ילן שטקליס נתניה
"אימא, אימא!" צועק אני בכל לילה ומקווה שאימא תחזור...תיגש אליי ,למיטה שלי, ותשאל: "הכול בסדר, אהובי? הכול בסדר, מחמדי?" והיא תישאר לידי עד שאירדם בלי כל חשש ודאגה. וכשאחזור מבית הספר לא אחכה למחוגי השעון הדקים, הקטנים והשחורים שינועו באיטיות סביב השעות הבלתי סופיות. אני מחכה לה הרבה זמן...אני רוצה שכבר תחזור...
"איפה את, אמא? איפה?"
מכתב לאמא
"אימא! אימא! את בהוואי? את בלונדון? את בהולנד? את בקנדה?
איפה את, אימא? אני נזכר שהיום לפני שנה ושמונה חודשים את ואבא רבתם, וצעקתם אחד על השנייה... אחרי הריב עזבת את הבית והשארת שלושה לבבות פצועים ושריטה אחת גדולה לכולנו.
באותו היום אבא לא הפסיק לבכות... גם אני בכיתי, למרות שעדיין הייתי צעיר מידי מכדי להבין את המצב הקיים...איה לקחה אותי לחדרי כאשר דמעות זולגות על לחייה והסבירה לי שהכול בסדר (היא ניסתה להרגיע אותי) אך בכל זאת, הרגשתי שהכול ממש לא בסדר.
בעוד כחודשיים, י"ג בתשרי, אחגוג בר מצווה בבית הכנסת "היכל אברהם". השולחנות יהיו מכוסים במפות לבנות וחדשות, שעליהן יעמדו אגרטלים עם פרחים צבעוניים ויפים. יוגשו מנות עם אוכל טעים שמזמן לא אכלתי. כל האורחים יבואו, יסעדו, יברכו אותי, יתרגשו בשבילי וישמחו בשמחתי.
אבל מה שווה כל החגיגה הזו, אם את, אימא שלי, לא נמצאת בה?
אני עכשיו בבית הספר. שוב, השעון לא זז. אני מנסה להזיז את המחוגים בכוח המחשבה, אבל זה לא עובד. המורה נחמה מדברת, מדברת ומדברת... אני לא מצליח להקשיב לה, הכול נהיה מטושטש וחסר משמעות, כרגיל...
עד שהגיעה לכיתה הנערה שהאירה את עיניי. היה לה שיער בלונדיני שופע, וחיוך רחב ואמיתי. היא ענדה על ידה השמאלית שעון לבן קטן עם מחוגים בצבע זהב. היא הביטה בי בעיניה החמות ואמרה: "היי, שמי נגה. אני אעזור לך היום בשיעורי הבית במתמטיקה."
אני לא טוב במיוחד בלימודים. הכי לא במתמטיקה. לדעתי, ללמוד יותר משעה זה בלתי אפשרי.
נגה לקחה כסא והניחה אותו ליד הכיסא שלי כדי שתוכל לשבת לידי ולעזור לי. "טוב, מרדכי, בוא נתחיל בתרגיל הראשון: X2 = 12 תפתור את התרגיל. אני אסתכל על הפתרון שלך".
"אני לא יכול" אמרתי בתחושה תבוסתנית.
"אין דבר כזה לא יכול, תנסה", אמרה נגה.
הסתכלתי על התרגיל כמו על נוסחת פיזיקה גרעינית מהסוג שאי אפשר להבין בקלות...
"אתה מצליח?", שאלה נגה.
"אני לא יודע איך לפתור"...אמרתי.
"אל תדאג, אני אראה לך איך פותרים ותדע את זה מושש...בתרגיל אתה צריך להפטר מהמספר שליד ה – X. המספר הוא 2. אז תחלק את שני האגפים ב 2. מה שייצא לך: X=6, הבנת?"
הקשבתי לנגה, והרגשתי שלווה בקולה.
הייתי בשוק שבפעם הראשונה בחיי אני מצליח להבין תרגיל בהסבר הראשון.
"כן", אמרתי.
"יאללה, בוא תנסה עוד תרגיל: X3 = 30, אך הפעם תאמין בעצמך ב 100% ותחייך, זה לא יזיק".
עשיתי מה שנגה אמרה, אפילו שזה נראה די מגוחך, כאילו מה נשמע עם זה...
"לפי מה שאמרת, צריך להשאיר X לבד, אז...מחלקים את שני האגפים ב 3 וזה אומר ש X = 10", אמרתי בהתפעלות מעצמי שהצלחתי.
"וואו, אלוף!, אתה רואה שאתה יכול!"
זה היה נחמד לשמוע מישהו שמחזק אותי. היא הסתכלה עליי בחיוך היפה שלה ולא יכולתי שלא לחייך אליה...חיוך אמיתי.
למחרת, בשיעור מתמטיקה, נגה ישבה לידי ובקול שליו ורגוע הסבירה לי. פתרנו משוואות עם 2 נעלמים. שוב הייתי בשוק מעצמי שהצלחתי לפתור. כך זה נמשך מידי יום.
"עכשיו תפתור את התרגיל שרשום על הלוח
5-X=Y
X=Y+5
זה לא כזה מסובך...תזכור מה שלימדתי אותך: תאמין בעצמך ותחייך", אמרה נגה.
וואי, זה נראה ממש מסובך, חשבתי לעצמי, אי אפשר, אין לתרגיל הזה פתרון.
"אני לא מצליח!" אמרתי בתסכול.
"מה שאמרתי לך זה המפתח להצלחה...אתה תצליח! אתה צריך להציב את המשוואה הראשונה בתוך ה Y של המשוואה השנייה", אמרה נגה.
"טוב...נו...,אמרתי" ופתרתי ככה:
5-X=Y
X=Y+5
X-5=Y
X-5=5-X
2X=10
X=5
"יופי, עכשיו אתה רואה שאתה מצליח ויכול הכול! מתמטיקה "קטן עליך". כל פעם שתראה תרגיל ולא תדע איך לפתור...תיזכר במה שאמרתי לך, זה המפתח (הפתרון) לכל בעיה...גם בחיים.", אמרה נגה.
באותו היום, סיימתי את בית הספר בשעה 13:00 וכשחזרתי הביתה שמעתי קול מוכר בוכה...זו הייתה איה...הלכתי לחדרה. שם, מצאתי אותה שוכבת על המיטה שלה ואומרת בבכי: "למה, למה? למה זה מגיע לי? למה נתתי לה לעזוב? למה אבא לא מספר כלום? נמאס לי כבר!"
לא ידעתי מה לומר לה...בסוף נתתי לה חיבוק ואמרתי שהכול בסדר. ניסיתי להסתיר ממנה את הבכי..אך לא הצלחתי..שנינו התחבקנו בוכים...
נגה לימדה אותי מתמטיקה במשך כל השנה. פתרנו תרגילים ועוד תרגילים ועוד...הרגשתי שליטה בחומר.
היום, המורה נחמה הכריזה לכל ילדי הכיתה "בעוד ארבעה ימים אערוך בחינה על החומר שלמדנו. חיזרו היטב על החומר ותתרגלו כמו שצריך. סומכת עליכם שתעשו את המאמצים לקראת המבחן"
יום לפני המבחן הייתי די מתוח ולחוץ. כשנגה הגיעה, אמרתי לה "אפשר היום שנתרגל הכי הרבה תרגילים שנספיק? אני די לחוץ ולא בטוח שאצליח במבחן".
נגה השיבה ברוגע ובביטחון: "אתה אלוף, אל תדאג, אתה תצליח. היום לא נלמד מתמטיקה"
"לא? למה לא?", נלחצתי, "אני אכשל...!"
"אתה לא תיכשל, הכנתי אותך מוששש למבחן. פתרנו מלא תרגילים. היום אנחנו נלך לאכול גלידה במקום ללמוד. מסכים?
תחושה נעימה עברה בגופי, הרגיעה שהשרתה נגה החלה לעבור אליי..."כן.." השבתי "בוודאי שאשמח לאכול גלידה... ".
הגענו לגלידרייה והרגשתי נהדר. מצב הרוח שלי היה מרומם. בחרתי לאכול שני כדורי וניל בגביע.
הגלידה הייתה טעימה מאוד. ממש רציתי שמחוגי השעון, שענוד על ידה של נגה, לא יזוזו.
הייתה לי תחושה ממש טובה, שכחתי מהכול, מאימא, מאיה, מאבא, ממה שקרה...פשוט השתחררתי ולא חשבתי בכלל על המבחן... אלו היו רגעי אושר שלא שכחתי אף פעם.
הסתכלתי על הילד הכפוף. שמולי, לתוך עיניו העצובות והאובדות והבנתי...שאני, מרדכי שטרן, מנהל ישיבת בני עקיבא, יכול לעזור לו.
"כל מה שילד צריך הוא מבוגר אחד שיאמין בו" (הרב שלמה קרליבך).