תחרות הסיפור הקצר לשנת 2018

תום שכב שם על המיטה בחדר הקר, החדר היה ריק לגמרי. מרי נכנסה לחדר ונחרדה מהמראה שלו, היא בחיים לא חשבה שזה יקרה, שהיא תיכנס לחדר כשהוא שוכב שם חסר כל רוח חיים, מלא שלווה. הוא כל כך הפוך ממה שראתה הוא תמיד היה מלא שמחה, צוחק בלי סוף וטיפה מעופף כמו עפיפון.

מרי ישבה לידו באותו חדר עצוב שמה את ראשה על החזה שלו שומעת את דפיקות הלב שלו פועמות ומבחינתה זו הייתה תיבת נגינה שיוצרת מוזיקה נעימה, היא יכולה לשמוע את ה"מנגינה" שהלב שלו מנגן עד סוף חיה.

הרופא נכנס לחדר נעמד לידו ובודק איך הוא ומה מצבו, היא שאלה "אתה יודע מתי הוא יתעורר?" והוא אמר "מצב הלב שלו תקין, הפצעים והמכות יעברו". "אבל זה לא מה ששאלתי דוקטור! מתי הוא יתעורר? אני צריכה אותו." הוא השיב "אני לא יודע מתוקה , זה יכול לקחת יום, שבוע ואפילו שנה."  

מרי נשברה, ולמרות שבדרך כלל היא לא נשברת בקלות היא לא הצליחה להחזיק את עצמה יותר, כאב לה נורא. "איך אני יכולה להמשיך בלעדייך?" מרי הרגישה לחיצה קטנה על היד, הרימה את ראשה למעלה והביטה עליו, רואה את עיניו החומות נפקחות ונעצמות כמה וכמה פעמים. היא נלחצה ממה שקורה ולחצה על הכפתור שמזעיק את האחיות. האחיות הגיעו במהרה ואחריהן הגיע הרופא אוחז בפנס בודק את עיניו האהובות של תום,שהיה קצת מבולבל אפשר לומר, הוא לא הבין מה קורה. הרופא אמר לה "הוא חלש, אבל הוא יהיה בסדר. תשמרי עליו שלא יתאמץ יותר מדי."

 

__

 

תום התאושש, הוא הסתכל על האישה שיושבת מולו במבט מבולבל והיא לא הבינה למה הוא מביט עליה במבט לא ברור, היא התחילה להרהר בראשה כי כנראה שהוא לא זוכר אותה. הם ישבו זמן רב בחדר מבלי לדבר עד שתום החליט לשאול אותה "מי את?" מרי הייתה בשוק וגמגמה "א אתה ב באמת ל לא זוכר אותי?" תום הסתכל עליה במבט אטום, במבט שלא מראה רגשות ואמר בישירות "לא, מי את?" מרי ברחה החוצה ותום לא הבין מה קרה שם, מי היא ולמה היא יושבת לידו.

 

__  נקודת מבטו של תום

 

הרופא נכנס לחדר הסתכל עליי במבט רציני ושאל "אתה יודע מי אתה? באיזה שנה אנחנו? איפה אתה נמצא?" מה הוא חושב שאני, אני יודע מי אני למה הוא שואל את זה ולמה אני כאן מה קרה "אני תום, אנחנו ב2018 ואנחנו בבית החולים. אבל הדבר היחידי שאני לא מבין זה מה אני עושה פה? ומי זאת שהייתה כאן?" הוא מסתכל עליי ניסיתי לקרוא את תווי הפנים שלו אבל לא הצלחתי, הוא הסתובב ויצא מהחדר. מי זאת שהייתה פה? למה אני פה? למה הרופא לא אומר לי כלום? טוב לא משנה מי זאת אני אנסה להיות יותר סימפתי למרות שאני לא יכול להגיד לה שהכל יהיה בסדר מבלי שאני יודע מי זאת, חשבתי לעצמי.

 

__ נקודת מבט כללית

 

מרי יושבת מחוץ לבית החולים, המומה מהמצב, כאובה ופצועה בנפשה, פגיעה כנוצה המתעופפת ברוח.באותו הזמן תום בחדרו לא מבין מה קורה ולמה אף אחד לא מספר לו מה קרה שהוא נמצא בבית החולים, באותו הזמן הוא רואה המון חיילים על מיטות המתגלגלות לכיוון חדרי הטיפול והניתוח ולא מבין מה קורה. ההורים של תום בכניסת בית החולים מזהים את מרי בחוץ בוכה. אימא שלו, נעמי מתקרבת אליה בצעדים קטנים כשהיא בעצמה בוכה מכאב על בנה שנפגע. "מרי, מה את עושה בחוץ? למה את לא איתו בחדר?" נעמי שואלת את מרי, " הוא לא זוכר אותי, הוא לא יודע מה קרה, אף אחד לא יודע מה קרה שם." מרי משיבה לה מתייפחת. נעמי לוקחת את ידה של מרי מרימה אותה קרוב אליה מחבקת אותה ונושקת לראשה. נכנסים אליו לחדר, נעמי רואה את בנה תום והדמעות עולות על גדותיהן.

 

__ נקודת מבטה של נעמי

 

"ילד שלי, איך אתה מרגיש?" שאלתי את תום בזמן שמרי עומדת מאחוריי מפחדת ממצבו. אני יכולה להבין אותה היא ארוסתו וכואב לי בשבילה שהיא צריכה לבכות ולהיות כאובה. " אני בסדר אמא, אל תבכי בבקשה אל תבכי, זה מכאיב לי לראות אותך ככה." תום אמר לי. התיישבתי לידו וליטפתי את היד שלו. קמתי מהכיסא התקרבתי למרי ואמרתי "מרי, תלכי הביתה, תישני קצת את נראית עייפה ובינתיים אנחנו נספר לו הכל." מרי הנהנה ויצאה מהחדר באטיות. הרופא נכנס לחדר סימן לי ולנתן בעלי לבוא איתו החוצה. "אני הרופא של תום, כמו שכולם הבינו הוא לא זוכר חלק מהזיכרונות שלו ,הפציעה שלו פגעה בחלק מהזיכרון שלו, תנסו לספר לו דברים בתמונות, סרטוני ווידאו או בכל דרך אחרת שתבחרו, אני לא מבטיח לכם שהתהליך יהיה קצר זה יכול לקחת שנים ויכול גם להיות שאף פעם. רק אל תאבדו תקווה, ברגע שאתם תאבדו גם תום יאבד."  

 

__ נקודת מבטה של מרי

 

אני לא מאמינה שהוא לא זוכר אותי אני פשוט לא מאמינה היינו אמורים להתחתן עוד שישה חודשים. למה הוא היה צריך לצאת לפעולה הזאת, למה הוא זוכר אנשים אחרים שהם לא אני? אני רוצה שהוא יזכור אותי. אני מעבירה איתו ימים על גבי לילות לא הם, חשבתי לעצמי ותוך כדי נרדמתי. כשהתעוררתי השעה הייתה 5 בבוקר, ישנתי המון זמן. לקחתי תיק ומילאתי בו בגדים בשביל תום , שמתי לו גם את הבושם שהוא הכי אוהב או אהב, אני כבר לא יודעת איך להגיד את זה. לבשתי את הבגדים שהוא הכי אוהב שאני לובשת ויצאתי לכיוון בית החולים.

 

__ נקודת מבטו של תום

 

התעוררתי וההורים שלי כבר לא היו בחדר,בטח הם הלכו הביתה לנוח. אמא שלי סיפרה לי על הפעולה שהייתה שבה נפצעתי, שאני לא זוכר חלק מהזיכרונות שלי ושצריך לנסות להחזיר את הזיכרונות שאבדו לי. היא גם סיפרה לי על מרי, חברה שלי כבר 4 שנים ולפני שלושה חודשים הצעתי לה אירוסין, אני לא מאמין שאני לא זוכר אותה, איך מכל הזיכרונות שיש לי אותה אני לא זוכר. מרי נכנסה לחדר שלי באטיות " היי מרי, איך את?" שאלתי מנסה להראות סימפתיות. מרי נראתה קצת בהלם "אתה זוכר אותי? היא שאלה וחייכתי חיוך עצוב " אני לא זוכר אבל אמא שלי סיפרה לי עלייך." והיא הנהנה.

"הבאתי לך בגדים, אני מקווה שתאהב את מה שהבאתי." היא אמרה והניחה את התיק ליד המיטה. שתיקה רועמת, יכולתי לחתוך את המתח עם סכין. היא הייתה בטלפון סובבה אליי את המסך הראתה לי ואמרה "אלה אנחנו לפני שנתיים במדריד- הלכנו לראות משחק כדורגל שהתחננת שאלך איתך." הסתכלתי עליה במבט מבולבל ואז הסתכלתי על המסך ראיתי תמונה שלנו צוחקים ונראים מאושרים, הרגשתי דקירה בלב.