השועל שגידל ענבים
אליאור-מרים נגב, כיתה ט', אורט ע"ש בוים קריית גת
פעם היה שועל אחד נחמד, שאהב מאוד לגדל ענבים. בכל הזדמנות הוא היה מחפש זנים חדשים של לגדל, וחלומו היה להפוך למגדל ענבים מפורסם בכל היער.
כזה שכל מעריציו נוהרים אליו בהמוניהם באירועי ההשקה עם דפים, עפרונות, ואפילו דיו ונוצות שתלשו מהציפורים, ומתחננים שיחתום להם ברוב טובו. לא, ביער שלנו זה לא מוזר. להיות מגדל ענבים נחשב מקצוע נחשק, ומגדלי הענבים נחשבו מפורסמים, כמו הזמרים והשחקנים שלנו.
כשטעם את הענבים שגידל, הוא חשב שהם די טעימים. הוא נתן לארבע קבוצות של חיות מהיער לטעום אותם, סתם כדי להיות בטוח...
הקבוצה הראשונה, קראה לעצמה "הכנים".
זאת גם הקבוצה הכי מקורבת אל השועל. הם טעמו את הענבים שלו פעמים רבות, אולי אפילו רבות מידי, ותמיד אמרו לו שהענבים שלו חמוצים אפילו יותר ממלפפון חמוץ, שהם ממש לא טעימים, ושאין לו שום כישרון לגדל ענבים. "לך לגדל לימונים" הם אמרו לו תמיד, וטענו שהם הכי כנים שיפגוש, ושהם אומרים רק את האמת.
הקבוצה השנייה הייתה "השקרנים שאומרים את האמת ברגע האחרון".
הם טעמו מספר פעמים את הענבים שלו, והם אמרו שהענבים שלו טעימים, ושיש לו כישרון בזה. אך כשרצה להירשם לתחרות גידול ענבים ביער, הם עצרו אותו בטענה שהענבים שלו בעצם יהיו טיפ-טיפה חמוצים מידי בשביל השופטים.
הקבוצה השלישית, "החנפנים", טעמה את הענבים שלו פעם אחת, ולא הפסיקה להחמיא. אך השועל מעולם לא ידע מה הם באמת חושבים, כי הוא לא ניפגש איתם הרבה.
והקבוצה הרביעית, "המאמינים" הייתה הקבוצה שכנראה הכי האמינה בו, מן הסתם. היא האמינה בכישרון שלו לגדל ענבים מבלי לטעום אפילו אחד. הם חשבו שאם הוא רוצה להצטרף לתחרות, הוא בטוח יודע מה הוא עושה.
ארבע קבוצות.
ארבע דעות.
יום התחרות הלך והתקרב, והשועל כבר לא ידע למי להאמין. הוא חשב שישמח עד השמיים אם השופטים יאהבו את הענבים שלו, אבל גם פחד מתגובה שלילית מהם; שהם יירקו את הענבים החמוצים שלו על הרצפה מול כל חיות היער שצופות, והוא יהפוך להיות בדיחה לכל חייו.
"למי אני אמור להאמין, לעזאזל?" הוא שאל את תיבת הנגינה שבחדרו, שבתוכה הייתה שועלה בלרינה יפהפייה, שרקדה לצלילי מנגינת פעמונים. אולי לראות שועל מדבר לתיבת נגינה מעורר בכם גיחוך, אך התיבה הייתה משמעותית בשבילו.
הוא קיבל אותה כשהיה גור, ומאז היא הייתה חברתו הטובה ביותר, היחידה שהיה מספר לה את כל סודותיו. הבעיה היא שהיא אף פעם לא עונה באמת. לדבר אליה, זה כמו לדבר אל מזלג.
כך הוא התלבט במשך דקות, שעות וימים, שהשעון שלו כבר התקלקל מלספור אותם, ויום התחרות כבר מזמן עבר.
"אין דבר" הוא חשב לעצמו, בעודו שוכב על הערסל שבגינת ביתו, ומנגן שטויות אקראיות במנדולינה, "תמיד ישנה השנה הבאה"
ובינתיים הוא מגדל לימונים, ומשום מה, דווקא הם יוצאים לו מתוקים....