יובל שמיר, כיתה ט', אורט נעמי שמר גן יבנה
אני מעיף עפיפון, מעיף אותו גבוה גבוה, אני רואה אותו ומדמיין.
מדמיין איך זה לעוף באויר, בחופשיות, לעוף כמו ציפור, בלי שום חוט שמגביל אותי ומחזיק אותי קרוב לקרקע, פשוט לעוף. אני עוצם את עיני, ומדמיין את ההרגשה הזאת, כמו מצייר אותה בעיפרון הדמיון, ותחושה מוזרה עוברת בגופי.
כמו התחושה של קרן שמש חמימה ביום קיץ בהיר, כשקרן השמש עוטפת אותך בחמימות נפלאה, או כמו שוקו חם, מתוק בדיוק במידה הנכונה, שמציף את הגוף בחום ואהבה, אני מרפה מהחוט הקשור לעפיפון ואני שם.
אני מוצא את עצמי על העפיפון, הרוח נושבת על פני, ואני שוכח מכל הצרות והדאגות ונותן לרוח לסחוף אותי איתה כמו סירה בנהר, נותן למהירות לשחרר אותי כמו נעימת מנדולינה בשדה פרחים.
אני חופשי, אני כבר לא כלוא בגבולות ההגיון כמו צייר שברשותו רק צבעים בודדים, אני מחזיק בידי את כל הצבעים, אני יכול לצייר כל מציאות שאני רוצה, והכל נראה אפשרי, כאילו האפשרויות פשוט מונחות על צלחת מולי, ואני בסך הכל צריך להרים את המזלג ולקחת אותן.
אני בתוך עולם הדמיון, וזה מרגיש כמו בתוך תיבת נגינה, כל הצלילים והמנגינות, הצבעים והריחות, כולם מסתחררים סביבי בהרמוניה כמו מקהלת ציפורים החיות ביער.
"יובל אתה צריך להתכונן למבחן" אמי קוראת לי מפתח הבית ומעירה אותי מעולם הדמיון המעניין וחסר הגבולות למציאות קבועה ומשמימה.
אז עליתי לחדר שלי, הוצאתי את החומר וניסיתי ללמוד, אבל שום דבר לא נקלט. אני פשוט לא ידעתי את החומר הזה, ולא משנה כמה ניסיתי, אני פשוט לא הבנתי את החומר. כבר ניסיתי לבקש עזרה מהמורה, מתלמידים אחרים ומההורים, וניסיתי כל מיני שיטות למידה, אבל שום דבר לא עזר. את החומר הזה אני פשוט לא הצלחתי להבין. אבל אז עלה לי רעיון.
נזכרתי במה שסבתא שלי אמרה לי, על איך שהיא לא ידעה לכתוב, ולא משנה מה היא ניסתה, זה לא עבד. היא סיפרה לי שהיא אהבה לצייר, אז המורה שלה לימד אותה לכתוב בעזרת ציורים. הוא לימד אותה לצייר את האותיות במקום לכתוב אותם, אז חשבתי לעצמי לנסות את השיטה הזאת. אני למדתי את החומר הזה בעולם הדמיון שלי. דמיינתי את השאלות, ראיתי אותן בעיני רוחי ופתרתי אותן.
פתאום התחלתי להבין את העניין, ולמדתי בתוך כמה שעות את כל החומר מתחילת השנה. הרגשתי כאילו מישהו הפעיל מתג בראשי, ולפתע למדתי באותה קלות שרכבתי על אופניים. כאילו עד כה גיששתי באפלה, אך כעת מצאתי פנס וראיתי את כל מה שקודם לכן לא יכולתי.
בבוקר המחרת קמתי רגוע והרגשתי קל כנוצה. אכלתי, התקלחתי, צחצחתי שיניים והלכתי לבית הספר. עברתי את המבחן והייתי בטוח בעצמי כמו שלא הייתי מעולם, אך ככל שעבר הזמן נהייתי בטוח פחות ופחות. כבר בסוף אותו יום קיבלנו את התוצאות. המורה קראה בשמי אחרון, ואני התפללתי לאלוהים שלא נכשלתי, אך לא היו לי תקוות רבות, כי אף אחד לא קיבל יותר משמונים.
אך כששמעתי את הציון, לא הבנתי איך זה ייתכן. הרי אפילו החכמים ביותר בכיתה לא התקרבו לכך.
קיבלתי מאה בפעם הראשונה בחיי.
אז שני דברים למדתי. הראשון, שאם תתאמצו מספיק, בסופו של דבר תמצאו פתרון. והשני הוא לעשות מה שאני אוהב, כי אני טוב בזה יותר מבכל דבר אחר.