יובל בורג, כיתה י', אורט אבין רמת גן
כשאני מביט למעלה ורואה את העפיפונים שבשמים, אני רוצה להיות כמוהם, חופשי וחסר דאגות. אבל אז אני מבין כמה שאני טועה- הם אמנם יפים, מלאי שמחה וצבעוניים, אבל החוט עוצר בעדם.
למטה, על הקרקע, יש אדם שמחזיק בהם ושולט עליהם, והם כבולים אליו בחוסר אונים מוחלט.
כשאני חושב על זה, אותם עפיפונים יפהפיים הם לא החפץ היחיד שצריך לסבול ככה. כל בני האדם, מבוגרים וצעירים, הם כמו עפיפונים. כבולים אל האדמה, אל העולם הזה, על ידי עול החיים.
עוד ועוד חוטים קושרים אותי לכאן, ואין לאן לברוח. אמא, אבא, האחים, החברים. שכנים, מכרים, אפילו אנשים שפגשתי פעם אחת באוטובוס.
כולם מחברים אותי לכאן, ולא נותנים לברוח. הם אלה שעוצרים אותי מלהיות מאושר באמת, חופשי וחסר דאגות ופחד.
החוטים חונקים אותי. מלופפים מסביב לצוואר, לא נותנים לנשום. הם לא מרפים. שואלים שאלות, מטיפים על אחריות ומוסר, צועקים. שורטים וחותכים את בשרי, קורעים אותו ופוצעים. מערכות יחסים, קשרים, הם אלו שמונעים מהחמצן להיכנס לגופי. אני מרגיש שבכל רגע אני עומד לקרוס.
75 שנים, 27,394 ימים, 657,450 שעות, 39,447,000 דקות, וכל דקה היא נצח. אין רגע של מנוחה או שקט, החיים אוחזים בך ולא משחררים. מתעללים, משפילים, מאמללים.
אני קורע את החוטים. בשתי ידי, בלי מספריים או סכין. אני נושם בכבדות, לבי פועם במהירות ובחוזקה וכמעט מתפוצץ לי בחזה. שקט. הדבר היחיד שאני מצליח לשמוע אלו טיפות הדם שזולגות מצווארי על הרצפה הלבנה ויוצרות כתמים כהים, שמזכירים פרחים נבולים.
עכשיו אני חופשי. עכשיו אני מאושר. אין לי דאגות, פחדים או חששות, רק רוגע ושלווה.
וכאב. הכאב שמתפשט בכל גופי, גם מהשריטות וגם מהבדידות.
כרגע אין מי שדואג לי, שתומך, שמקשיב, עוצר את זרימת הדם ומרפא את הפצעים. אני עומד לבד, באמצע שום-מקום, בתוך שלולית אדומה שגדלה מרגע לרגע.
אני רוצה לחזור אל האנשים שאני אוהב.
כשאני מביט למעלה ורואה את העפיפונים שבשמים, צבעוניים ומלאי שמחה, יש לי צביטה בלב. לא מפני שאני מקנא, אלא מרחמים; לא בגלל שאני מרחם על עצמי, אלא על העפיפונים.