הבריחה לחיים חדשים
מעיין איפראימוב, כיתה י', אורט גוטמן נתניה
הרגשתי כאילו אני נופלת, נשאבת למערבולת ומסתובבת, עלתה בי בחילה. נכנסתי לכאן בשביל למצוא את תיבת הנגינה שלי. היא כל מה שנשאר לי ממי שהייתי פעם, זה הדבר הכי חשוב לי בעולם, אבל אני אפילו לא זוכרת מי הייתי פעם. הסתובבתי, התהפכתי והנה ראיתי אותה ממש בהישג ידי ואז היא התנפצה, התפוצצה לי בפנים.
התעוררתי שטופת זעה, החלום הזה רודף אותי כל לילה מאז שהגעתי לפה. תיבת המוזיקה שלי היא הדבר היחיד שנשאר לי מההורים שלי וזיכרון שלי כילדה קטנה על במה. החלום שלי זה לרקוד, לכבוש את הבמות, גם זה אחד מהחלומות שאני חולמת, שאני רוקדת בפני קהל גדול וכולם מריעים לי. אני מעדיפה את הסיוט, כי מסיוט מתעוררים לחיים טובים יותר אבל מהחלומות הטובים מתעוררים לחיים ארורים.
אני חיה כרגע (וכן זה דגש על כרגע) ב"בית היתומים סוּ פוֹלס ליתומים חסרי תקנה".
הגעתי לפה אחרי שסילקו אותי מבית היתומים הקודם, כבר עברתי עשרות אם לא מאות בתי יתומים, בכל אחד מהם לא נשארתי יותר מחודשיים או שלושה. אמרו לי שזה בית היתומים האחרון בשבילי, עוד חודשיים, אני אהיה בת 18 ואם לא ארוויח את מקומי יזרקו אותי לרחוב, כמו שעושים לכל יתום שמגיע לבגרות. זוהי הבחירה היחידה שלנו, למצוא את מקומנו או למות ברחובות. אני יושבת במיטה שלי חושבת על מה אני אעשה, איך אצא מהצרה הזאת? כשאני שומעת "בום" מחוץ למגורי הבנות. נבהלתי, נפלתי מהמיטה שלי וקיבלתי מכה בראש. כשהחשכה בולעת אותי אני שומעת רעשים באים לקראתי.
לא ידעתי כמה זמן לא הייתי בהכרה אבל שמעתי מישהו קורא לי, כמו רדיו שמגבירים לאט לאט ככה חזרה לי השמיעה:" אֶמ תתעוררי כבר, עוד מעט קרולינה תבוא להעיר אותנו ואם היא תראה אותי פה אני בצרות צרורות", "נו כבר אֶמ תתעוררי!", פתחתי את העיניים ועלה לי חיוך על הפנים. ראיתי אותה, ראיתי את סֶם, את אהבת חיי.
השיער השחור שלה עוטף את הפנים המחייכות אלי עם ניצוץ בעיניה הזהובות, "סוף סוף! קבענו שניפגש בלילה מה קרה שהתעלפת לי פתאום?" היא צחקה. ואז סיפרתי לה על החלום ושהיא הבהילה אותי ונפלתי. היא ישבה על המיטה הסתכלה עלי והתחילה לצחוק! לא האמנתי שאני עם זעזוע מוח והיא צוחקת! גם אני התחלתי לצחוק מהצחוק שלה ושתינו התגלגלנו על המיטה. אחרי שנרגענו דיברנו על החלום שלי ופתאום סם השתתקה. "מה קרה" שאלתי והיא אמרה את הדבר שהכי לא ציפיתי לו: "רוצה לברוח מכאן? את תוכלי לרקוד ואני ארכב על סוסים שנינו נבנה קריירה ו..", "את באמת מדברת ברצינות?" אמרתי לה "אין סיכוי שנצליח לצאת מפה המקום הזה הוא כמו מבצר".
התווכחנו שעות עד שירד הערב והדבר שניצח את הוויכוח הוא שהיא קראה לי בשמי המלא:" אמריקה! אנחנו לא כמו כל הבנות פה, אנחנו לא יכולות לחיות בבית יתומים הזה לנצח ולנקות רצפות. נועדנו ליותר מזה!". זהו זה, היא הכריעה את הוויכוח. אנחנו בורחות מפה, למיאמי, העיר שיש בה את הסטודיו לריקוד הטוב בעולם ואת חוות הסוסים שמכשירה רוכבים לגדולה עולמית. תכננו את תכנית הבריחה שלנו במשך שבוע, כשניקינו את הבניין הגדול של המורות , כשקיבלנו עונש להדיח את הכלים אחרי ארוחת הערב במשך שלושה ימים. זה עוד יותר עודד אותנו לברוח מהמקום הארור הזה, הרי מי הבן אדם השפוי שישטוף 3000 צלחות וכוסות של ארוחות ערב במשך שלושה ימים רצוף וימשיך לאהוב את המקום שהוא חי בו.
לבסוף ביום חמישי התכנית שלנו הייתה מוכנה. בשתיים עשרה בלילה ביום שישי אני וסם ניפגש בכנסיה של המעון מאחורי המזבח ונעבור בתעלות שנמצאות מתחת לכנסייה אל מחוץ לשטח המעון ונבריח את עצמנו לתוך רכבת שנוסעת למיאמי ומשם, נצטרך לאלתר. אבל העיקר לצאת מהמקום חסר התקנה הזה. כשסם שמעה את הביטו הזה היא צחקה, אבל לא את הצחוק השמח שלה, אלא את הצחוק העצוב שלה המקוטע כמו צלצול של הפעמון שלנו "ממש מקום חסר תקנה המעון הזה, בדיוק כמו השם שלו".
השעות הזדחלו להן, בזמן הניקיונות, השיעורים, תמיד הסתכלתי על השעון וגם על סם, היא הסתכלה על השעון ועלי והמבטים שלנו נפגשו, היא חייכה, חיוך כל כך אמיתי ומאושר שגם אם פקפקתי בתכנית שלנו עד עכשיו, אני כבר לא. הגיע יום שישי ונפגשנו בבוקר לוודא את התכנית שלנו ולעבור על פרטים אחרונים. אחרי הפגישה השעות עברו, אבל לא כמו ביום חמישי, קיוויתי שהם יעברו לאט אבל בלי ששמתי לב אפילו, השעה עשר כבר הגיעה ובעוד שעתיים הייתי צריכה לפגוש את סם מאחורי המזבח. הסתכלתי על התיק הארוז שלי ולא הצלחתי להדחיק את החיוך שלי, אנחנו הולכות מפה! אנחנו באמת יוצאות מפה לחיים האמיתיים שלנו.
התחלתי לטפס החוצה מהחלון עם התיק על הגב ומרוב שהבניין של המעון היה ישן היו חורים בקירות והיה לי מאחז לידיים והרגליים. הצלחתי לרדת בלי להעיר אף אחת והלכתי לכנסייה, הראש שלי היה עמוס במחשבות כך שלא שמתי לב אפילו שהגעתי. נכנסתי פנימה והתחלתי להתקדם במסדרון שבין הכיסאות בדקתי את כל השורות כדי לוודא שאין שם אף אחד שיתפוס אותנו בשעת מעשה. הגעתי למזבח והוקל לי כשראיתי את סם, פחדתי שאצטרך לחכות לה פה לבד.
את הצעדים הספורים שהיו בינינו רצתי ונישקתי אותה כאילו זו תהיה הנשיקה האחרונה שאני אי פעם אתן לה וזה כמעט נכון, אם יתפסו אותנו על הרכבת בלי היסוס יזרקו אותנו ממנה כשהיא מעל הגשר כך שאין מצב שנשרוד, כולם ידעו את זה, השומר מחזיק את המסתננים עד שמגיעים לאחד הגשרים ואז זורקים אותם מהרכבת. התחלנו ללכת בתעלות, הדרך לא הייתה ארוכה והצלחנו לעבור. התרגשנו שהצלחנו לצאת משטח המעון "רואה שהצלחנו אמריקה? ידעתי שנצליח" סם אמרה לי, רק החזרתי לה חיוך, הרי עוד לא עברנו בשלום את המסע ברכבת. הלכנו עוד קצת והגענו לתחנת הרכבת.
התחבאנו מאחורי שיח קרוב למסילה, הרכבת הגיעה, חיכינו שכל האנשים יעלו ושהיא תתחיל לנסוע. ברגע שהיא התחילה לעזוב את התחנה יצאנו מהשיח ורצנו, רצנו כאילו השטן בכבודו ובעצמו רודף אחרינו והצלחנו לעלות עליה.
היינו צריכות לחכות חצי שעה עד סוף הפטרול של השומר. הוא כמעט ותפס אותנו אבל היה רעש מקרון אחר ברכבת וזה משך את תשומת ליבו. כל כך שמחנו "הצלחנו סם הצלחנו" לחשתי לה. היינו כל כך עייפות שנרדמנו. אני לא יודעת כמה זמן עבר עד שהתעוררנו מהבלמים של הרכבת, אבל התעוררנו והיינו צריכות לרדת מהרכבת בלי שיבחינו בנו. בדקנו את הסביבה ובשקט בשקט ירדנו מהרכבת. ברגע שיצאנו מהתחנה התחלנו לרוץ מפחד שמישהו יתפוס אותנו, נחנו רק אחרי שהגענו לים.
צעקנו מרוב אושר "אמריקה הצלחנו!!" " סם עשינו את זה!!!" נשמתי את אוויר הים וידעתי, כאן מתחילים החיים החדשים שלי.