ריב אחד מספיק
עדי ברמר, כיתה י', אורט אבין רמת גן
אבל לא התקשרת, כל היום חיכיתי לטלפון ממך ולא הייתה שיחה או הודעה, קיוויתי שהכל בסדר, קיוויתי שאת אצל קיט מדברת איתה על מה שהיה, התפללתי שאם את ממש כועסת את תיקחי את הדברים שלך להורים שלך, שאדע שאת לפחות בטוחה, והכי חשוב שאני אוכל לבוא לדבר איתך.
יום העבודה נגמר, אני מתארגן מהר ונוסע הביתה, מקווה לפחות למצוא אותך שם או לפחות למצוא מכתב ממך שמסביר איפה את...
הגעתי הביתה, ואכן מצאתי אותך שם, אבל לא כמו שרציתי, אלה באמצע הסלון, ללא רוח חיים, בתוך שלולית של הדם של עצמך.
בכיתי ,
צרחתי,
כאב לי,
זה היה הרגע הכי נורא בחיים שלי, ניסיתי, באמת שניסיתי להחיות אותך אבל זה לא עזר, זה ההיתי אני- אני זה שהרג אותך,כל דבר שעשיתי לו עזר, ואת, את נשארת בתוך השלולית של עצמך מסתכלת עליי ללא רוח חיים, שהמתנה הראשונה שקניתי לך נמצאת בתוך ידך שבורה ומרוסקת, בלי שהיא יכלה לנגן.
השכנים ששמעו את זעקותיי, הגיעו למקום והזעיקו משטרה.
המשטרה ניסתה להרחיק אותי אבל שום דבר לא היה יכול להרחיק אותי ממי שאני אוהב.
ההיתי סהרורי, עצבני, חסר מעצורים, בכיתי, צעקתי לאלוהים "תחזיר לי אותה" אמרתי לו שהוא לא יכול לקחת לי אותה אבל שום דבר לא עזר, אין קול ואין עונה.
עמדתי על הדשא וחשבתי לעצמי בזמן שהרופאים בודקים מה אפשר לעשות. חשבתי לעצמי באותו הזמן וזאת המסקנה- רק משתי מילים אני פוחד הראשונה "שעת" השנייה "מוות" , אל תעשה לי את זה אלוהים.
הרופא יצא לכיוון הדשא עם מבט קופא ועניים אדומות, ואז הפחד הכי גדול שלי התממש "שעת המוות היא 19:30".
”יום חמישי 12.5.17 שעה 19:30 היום בו חרב עולמי, היום בו אהבה, האושר והרצון לחיות מתו ונלקחו מין העולם הזה, היום בו חדלתי להיות מי שאני, אהבתי אותה יותר ממה שאהבתי את עצמי. מה הטעם לחיות בעולם בלעדיה, אני אוהב אותך ואני לא מוכן לחיות בלעדייך".
זה מה שמצאה המשטרה בידו בתוך התעלה אליה הוא קפץ...
ביום שאהבתי מתה קופסת הנגינה הפסיקה לנגן והכל נשבר והתרסק ,ואז רק הבנתי שריב אחד יכול לרסק אותך.