תיק תק
אריאל כץ, כיתה י', אורט גוטמן נתניה
"יש לי שנתיים לחיות" אמרה אמא.
"היום בבוקר היה לי תור לאונקולוג, התור החודשי, נו סיפרתי לך."
" לא אמא, לא סיפרת לי"
"טוב, מה שתגידי. הוא אמר שהוא הסתכל על הצילומים האחרונים שלי והם לא טובים. הסרטן שלי במצב הכי גרוע שהוא היה מעולם"
" אמא… יש משהו שאני יכולה לעשות?"
"רק אל תספרי לאף אחד, אוקיי?"
לא השיחה שאתם רגילים לדבר עם אמא שלכם אה? אני אגלה לכם משהו, אני כבר התרגלתי.
קוראים לי רונית, רינה בשבילכם, אני בת 22, וכן לאמא שלי יש סרטן. שלא תתבלבלו, אני לא שמחה מזה, אבל למדתי לחיות עם זה.
תבינו, אמא שלי חלתה בסרטן כבר לפני כשמונה שנים. מאז, הוא כבר נסג ועבר. לפני כשנה היא חלתה שוב. היא נאלצה לעבור כריתה כפולה של השד, אך מהר מאוד הרופאים גילו כי זה היה מאוחר מידי והסרטן שלח גרורות למקומות אחרים. (למוצלחים יותר בינינו שאמא שלהם לא חולה- גרורות זה כמו שליחי פיצה של הגידול הסרטני שהגיעו לאיברים השמנים והרעבים לפיצה)
אף אחד לא באמת שמח לשמוע שהחיים של אמא שלו שווים כרגע למחוגה של השניות בשעון קוקיה. אף אחד לא באמת יודע להכיל את זה שהסרטן שלו רק מחכה לפרוץ החוצה כמו הציפור בשעון ולצפצף כל כך חזק עד כדי שהצפצוף יהרוג אותו. אף אחד וגם לא אמא שלי.
אחרי אותה שיחה עם אמא חזרתי הביתה, עשיתי אמבטיה חמה וחשבתי. חשבתי על כל הרגעים הטובים שלי עם אמא. על כל החיבוקים והנשיקות שמהר מאוד נעלמו בענן השחור של הזכרונות הרעים. גיליתי שאמא שלי ואני רבנו הרבה בשנים האחרונות ולא אהבתי את זה.
מה שהציק לי במיוחד היה אותו זכרון שהיא לא דיברה איתי במשך חצי שנה כי סיפרתי לחברה הכי טובה שלי על זה שהיא חולה. אמא שלי לא רצתה שאני אספר לאף אחד, אפילו לא לאחים שלי. אני חושבת שבמקום מסוים, היא התביישה בזה.
פתאום זה הכה בי. אמא שלי לא תוביל אותי לחופה. אמא שלי לא תהיה איתי בלידה. אימה שלי לא תחזיק את הנכד הראשון שלה. ובין כל האפלה והכעס שהיו בי בגלל הזכרונות הרעים, זרחה בי התקווה להעניק לאמא את הדברים האלה רגע לפני שהיא בורחת מהעולם.
כשבן זוגי חזר הביתה בערב וישבנו לאכול סיפרתי לו על השיחה שלי ושלה. שיתפנו רגשות והעלנו רעיונות. למרות שהיינו רק שמונה חודשים ביחד הרגשנו שזה נכון להתחתן.
התחתנו כחצי שנה אחרי אותו יום מקולל. באותה תקופה השיער של אמא החל לצמוח בחזרה, כיוון שהיא הפסיקה עם הכימותרפיה, אך בכל זאת, כדי שזה לא יראה חשוד, אמא לבשה את הפאה שלה. החתונה הייתה מאוד מרגשת. המשפחה והחברים באו ונהנו, אכלו ורקדו. אפילו אמא רקדה. יכולתי לראות שהיא באמת נהנת מכל הלב, הרי לא כל יום הבת הבכורה שלך מתחתנת.
בערך אחרי חצי שנה של נישואים, נכנסתי להריון. ההתרגשות הייתה בשיאה. נכדה ראשונה למשפחה. במשך תשעה חודשים תכננו וחשבנו על איך נקרא לילדה, האם נמשיך לגור בחדרה או שנחזור לחיפה קרוב יותר למשפחה שלי. יחד עם כל הלחץ, הדאגות וההתרגשות, לא יכולתי להפסיק לחשוב על אמא שלי. על הגאווה שלה בי, על הקרבה שלנו אחרי הקילומטרים האינסופיים שנוצרו בנינו בגלל המחלה הארורה.
בחודש יוני החם היא נולדה- לילך, הצבע שאמא הכי אוהבת. ילדה יפיפה כמו אמא שלי ובלונדינית עם עניים כחולות כמו אבא שלי. אמא הייתה שם לידי בלידה ויכולתי להרגיש את הלב שלה מתפוצץ ומתחבר מחדש כשהיא ראתה אותה. ידעתי שהיא סוף סוף הייתה גאה בי.
במשך שנה וחצי היא עזרה לי עם כל מה שהייתי צריכה. היא הייתה נוסעת מחיפה עד אלי לחדרה בשביל לעזור לי לקלח את התינוקת או להרדים אותה בלילה. בחודשים האחרונים כבר ראיתי איך היא מתעייפת, היא ביקרה אותי ואת התינוקת פחות ופחות. התחלתי להתגעגע אליה עוד לפני שהיא הלכה.
באותה קלילות של נוצה שנופלת למטה, אמא שלי עלתה למעלה. זה קרה בשעות הצהריים, אחרי שהיא חזרה מהרופא. היא נכנסה הביתה והתיישבה על הכיסא ומתה. ככה פתאום. בכזאת קלילות. המחוג נתקע והציפור צפצפה.