יום אחד
רונה גוברין, כיתה ', אורט גוטמן נתניה
כל כך הרבה מילים רוקדות בתוך הראש שלי.
ניסוחים שלא היו מביישים את גדולי הסופרים ומצליחים להוריד דמעה מעין זרה. אז אני לוקחת עיפרון ומתיישבת מול מחברת ריקה. אני והדף מסתכלים אחד על השני. הוא בטוח שבקרוב יתמלא, וכך גם אני, אך הוא נשאר לבן ועירום. סיפורים ארוכים, ערוכים ומרוטשים יושבים בחדר האחורי במוח שלי, אבל לא מוכנים לצאת. הם לא משתפים פעולה עם היד שמחזיקה את העיפרון ומנסה לרצות אותי, ללא הצלחה.
אני מרגישה שאני והכתיבה זה כמו אישה בשנות ה30 שלה. כולם מצפים שתהר ותביא לה יורשים, שחס וחלילה לא יפוג תוקפן של הביציות הקצובות והמדודות שרק מחכות להפגש עם החצי השני שלהן.
בכל מקום שאליו אלך, זורקים "מה עם חתן? השעון הביולוגי מתקתק" או "את לא רוצה ילדים? חבל.. תוכלי להיות אמא כל כך טובה". אני מוצאת את עצמי נואשת, רודפת אחרי המציאות החלומית של בן זוג ושני ילדים בבית קטן ונחמד בפריפריה בשולי המרכז. אבל מרוב נסיונות שחוזרים על עצמם ומשעממים אפילו אותי, חוק מרפי משתף פעולה ומביא לכך שאף אחד מהם לא צולח.
אז אני מתיישבת שוב, הפעם מול המחשב, מחכה למגע המקלדת ורק מייחלת לשצף של מילים.
וכלום.
המלבן הלבן נשאר חיוור ומסתכל עליי ב"מסמך ללא כותרת", מתחנן שייתנו לו שם, לשווא.
אז אני חסה עליו וזורקת לו חכה עם פתיון, משפט קצר או שניים שימלאו את הריק שלעולם יוותר יתום.
אבל, למה בעצם הלחץ הזה? סוף העולם יבוא אם לא אכתוב? לא; וזו עובדה.
_
בוקר. אני מתארגנת בעצלתיים, מנשקת את אמא בברכת 'יום נעים', לוקחת את כוס הקפה שלי ויוצאת לבית הספר. חברתי הטובה הדר מחכה לי בפינת הרחוב ואנחנו משלימות פערים מסוף השבוע - כמה משעמם היה בארוחה המשפחתית, איזה סרט נחמד ראיתי בטלוויזיה ועל כמויות האוכל שעברו בגוף שלי.
אנחנו נכנסות לכיתה י"א2, כל אחת מתיישבת במקומה והיום מתחיל. שלוש שעות פיזיקה, שעה ספרות, שעתיים תנ"ך והיום כבר נגמר. הדר נשארה לתגבור במתמטיקה, אז אני מחליטה להכניס קצת צבע לשגרה ונוסעת באוטובוס הביתה, מקווה להכיר עליו אדם חדש ומעניין. קו 61 מגיע, אני משלמת לנהג ומתיישבת במושב לשניים, לבד. יש לי נסיעה ארוכה הביתה, אבל אני אוהבת את התחבורה הציבורית של רמת גן. שתי תחנות לפני התחנה שלי עולה לאוטובוס בחור ממוצע בעל רעמה ג'ינג'ית מטופחת שהתקדם בעייפות לכיווני. הוא תר במבטו אחר אדם סביר שיוכל לשבת לידו והתיישב לידי. כשהוא ביקש שאזיז את התיק שלי שמתי לב שהפרצוף שלו עטור בנמשים, וכשהוריד את משקפי השמש נודעתי לעיניו התכולות-ירוקות, הצבע האהוב עלי.
חייכתי אליו, מנסה להמתיק את היום המתיש שכנראה עבר עליו, וקיבלתי חיוך די עלוב אך אמיתי בחזרה.
"שרב באמצע החורף, מה?" פתחתי בשיחה צפויה ומשעממת על מזג האויר הדוחה שבחוץ. "כן, משוגע לגמרי. עד שהגיעה העונה האהובה עלי, נהיה קיץ ביום בהיר אחד" השיב. "אין כמו החורף" אמרתי, "כשאתה קם בבוקר לריח" - 'של אחרי הגשם' הוא השלים את המשפט שלי.
*שדרות ירושלים//שדרות בן גוריון* התחנה שלי. אני משפילה את מבטי מהעיניים המנומשות ומבינה שיש לי בערך שניה לעשות משהו, אחרת לא אראה את הבן אדם הזה שוב בחיי. "איך קוראים לך?" אני שואלת ומחזיקה את העמוד כדי לא ליפול, "ארז. ארז הראל" הוא עונה, ודלתות האוטובוס כבר כמעט נסגרות. אני מנופפת למכר הזר שלי לשלום ורצה לעבר המדרכה.
אני עולה הביתה והולכת ישירות למקומי הטבעי - המקרר. אני טורפת את ארוחת הצהריים שאמא השאירה לי ובידיים מלוכלכות מחפשת אחר שביב מידע על הבחור מהאוטובוס.
"שלום, מה נשמע? ישבנו יחד היום באוטובוס ואתה נראה לי מאוד נחמד." אני כותבת לו הודעה דרך הפייסבוק. אחי הקטן מגיע הביתה ואני סוגרת את המחשב. אני נוסעת לאימון שלי, אוכלת והולכת לישון.
עוד בוקר. אני והדר מפלסות את דרכינו הקבועה לבית הספר ויום נוסף ורגיל עובר. כשאני נכנסת למבחן בספרות מופיעה לי התראה, הוא השיב להודעה שלי. "היי, הכל בסדר. אני לא זוכר דבר כזה.. את בטוחה שאת מדברת עם האדם הנכון?" אני מכבה את הפלאפון ומניחה אותו בתיק.
"אתה ארז, ארז הראל. שאלתי אותך לשמך אתמול וענית בדיוק כך" אני משיבה לו בתום המבחן. "לא, כנראה שאת טועה. אני גר בלוס אנג'לס כרגע, תיכף חוזר לארץ. אני עוד לא יכול להיות בשני מקומות בו בזמן" הגיב והוסיף חייכן מתוק. אני עוזבת את המחשב, תוהה מה נעשה בצורה שגויה. מי הבחור הזה, ואיך זה לא אותו אחד שרק פגשתי?
מחברת קטנה נגלית אלי במגירה כשאני מחפשת ספר שלא סיימתי לקרוא. היא מסתכלת עלי במבט עזוב, פגוע. "למה הזנחת אותי ככה?" היא שואלת ללא קול.
"אני מבטיחה לך שאחזור" לחשתי, שמא מישהו יחשוב שאיני בריאה בנפשי. מדברת למחברות.
"ערב טוב.." כתבתי לבחור המסתורי.
"מה שלומך, גברת אוטובוס?" העלה חיוך משועשע על פני.
"אני בסדר, תודה. יש סיבה שאתה כל כך נחמד אלי?" תהיתי, מתכוונת לכל מילה.
"את מתוקה, והעקשנות שלך מדברת בשבילך. זה מוצא חן בעיניי"
"גם אתה" אני מקלידה בלי משים. איזו תשובה אינפנטילית. "סליחה, לא התכוונתי לזה ככה. זאת אומרת - כן, אבל לא בצורה הזו…" נלחצתי.
"הכל בסדר, תנשמי" הוא החזיר באיכפתיות רגועה.
"בן כמה אתה?"
"26. ואת?" זו לא התשובה שציפיתי לה.
"17, חגגתי לפני שבוע"
"מזל טוב!"
"תודה.. אתה בטח נשוי. יש לך ילדים?" בגיל כזה, הסיכוי שיקרה ביננו יחד שואף לאפס, מכל בחינה.
"מה פתאום.. הדבר הכי קרוב לחברה שיהיה לי הוא המחשב שלי, מאהבת מדהימה"
"נשמע ככה. הייטק?" הלוואי, זה מקצוע החלומות שלי.
"לגמרי. 24/7, 365 ימים בשנה. אבל אני קצת בודד, את יודעת. זה מקצוע מחייב נורא ואינטנסיבי"
"עצוב לי לשמוע.. מקווה שאוכל לעזור בדרך וירטואלית"
"את כבר עוזרת. בכל מקרה, אני מגיע לארץ בעוד חודש, אפשר לשבת לקפה אם תרצי"
"אני אשמח. לילה טוב"
"חלומות פז. תשני טוב"
קירבתי אלי את המחברת הקטנה והנחתי את קצה העפרון על הדף. 'באותו הרגע באוטובוס, כשהג'ינג'י יפה התואר פתח את פיו, נמסתי. אלו היו חמש דקות שנראו כמו נצח, רציתי להחזיק את מחוגי השעון, שיחדלו מתנועתם. הרגשתי ששרר ביננו שדה מגנטי שיצא משליטה, אבל ניתק ונשכח כשירדתי מהרכב הציבורי.
ארז הזה, האחר, אני לא יודעת מי הוא אבל אני מרגישה שאנו מכירים כבר שנים. מההתכתבות הקצרה ההיא, משהו בי נפתח. אני לא אתן לזה לדעוך. נדבר ונתקרב, וכשיגיע לארץ בחודש הבא נפגש. הרי, מה הן 9 שנים? לאהבה אין גיל.'
סגרתי את המחברת, נכנסתי למיטה והנחתי לעצמי לשוט לעולם הדמיון. שם אכתוב על הארזים שלי.