היא
יעל רובינזון, כיתה יא', אורט יד לבוביץ' נתניה
אתה יושב, חסר כל מעש, העיפרון קורא לעברך פתאום, ובלי לשים לב אתה לא בטוח אם אתה ער או בעצם בתוך חלום, ופתאום היא מופיעה.
היא מן יצור כזה, שאי אפשר לתאר במילים, בלי לקלוט אתה הופך לבן אדם חסר מעצורים , מנסה לחפש מקום בשבילה, שתבוא-שרק תבוא ותישאר וששום דבר שקשור אליה, אף פעם לא יגמר.
היא עומדת לה שם, יפה מתמיד, מדברת עם הקול הזה שלה שמרגיע אותך גם כשמפחיד, ובלי לשים לב המקום שניסית ליצור נוצר על ידה, היא.. יוצרת אותו ואז הולכת.
העניין הוא שהיא לא באמת דרכה אצלך בנשמה ובלב זה מה שאתה חווית.
הרי אתה זה שהתקרבת, אתה בחרת לאהוב אותה, אז אל תתלונן שריק, אל תתלונן שאתה לבד ושקשה לך.
אחרי הכל , היא- יפת נפש ומראה ואתה? חלול וריק. קיוות שהיא תמלא את המקום , קיוות שמשו יקרה וסוף סוף תוכל לנשום.
והיא? לא יכולת לתאר אותה במילים, סוג של פרח צהוב בין המון פרחים שנבלו מזמן.
או, הרוח הקרה שכולם יודעים שתגיע, מופיעה ביום שרב, נעימה כזאת.
ידעת שמתישהו היא תגיע, אבל שגם מתישהו היא תלך.
ואיכשהו, למרות זאת, כמו תמיד, החלטת לפנות לה מקום.