תחרות הסיפור הקצר לשנת 2018

קוראים לי עלמה ואני גרה במושב ליד נתניה  , אני בת 17 ,לאבא שלי קוראים מוקי הוא בן 50 ולאמי קוראים צילה והיא בת 51 , יש לי כלב בשם  סטאר והוא בן שלוש , אני מאוד אוהבת טבע ובעלי חיים.

יש לי שיער שחור פחם , עיניים כחולות , מבנה גוף רזה. הלבוש שלי לא מיוחד ואפשר להגדיר אותו כרגיל.

אני ילדה שאוהבת להיות בסביבת אנשים אבל גם אוהבת להתבודד , כי לא תמיד קל לי להכיל את האנשים סביבי , לא תמיד קל לי לחייך כשבפנים אני מבואסת. מעדיפה להיות לבד , לעשות עם עצמי חשבון נפש ולתת זמן לעצמי , להתפנק ולעשות דברים שאני באמת אוהבת ופעם אחת לא לרצות מישהו אחר אלא רק את עצמי.

אני ילדה שאוהבת לחלום, לחלום איך אני גרה בלוס אנג'לס , איך אני מטיילת מסביב לעולם , איך אני גרה לבד בבית החלומות שלי , בית קרקע עם המון טבע סביב ומים זורמים מנחל, שכשאשב אוכל להאזין למים הזורמים ולהירגע . אני אוהבת את החיים וילדה שמתכננת את העתיד שלה , מתכננת איך אצעד עם בעלי בחופה , איך אטוס איתו למקומות הכי יפים שיש , איך אקים איתו משפחה פלוס שני ילדים , איך יקראו לילדים שלי , איך הבית שלי יראה , איך החיים שלי יראו , במה אני אעבוד ומה יקרה לי.

הלימודים נורא מקשים עליי , אני מרגישה שאני כל הזמן בלחץ ושאם אני אוציא ציון נמוך תמיד ישפטו אותי ,  ההורים שלי כל הזמן מצפים ממני רק למאיות וכישלון הוא לא אופציה. אבל למרות כל הדברים הללו שמקשים עלי, אני לא נותנת להם להוריד את שמחת החיים שבי , כשקורה לי משהו ואני רוצה להתבודד אני לוקחת את הספר "הסוד" ויוצאת לגינה ושוכבת על הערסל ונרגעת.

 הערסל מונח מול הדשא כך כשאני מסתכלת מולי אפשר לראות את הדשא ואת סטאר רץ ומשחק , הערסל שלי הוא מין שמיכה כזאת שתלויה על שני עצי דקל כך שאחד מהם יותר גבוה ועושה לי צל על הפנים והשני נותן לשמש ללטף לי את הרגליים. בערסל יש משהו שאני מאוד אוהבת , הוא נורא מרגיע , הוא מציל אותי מהמצבים הקשים שאני עוברת , אני יודעת "שכשאברח" אליו הוא תמיד יהיה שם בשבילי.

הערסל גורם לי להיות מחוברת לעצמי , לזכור מי אני ומה אני . הוא מנתק אותי מכולם ואני מתרכזת וחושבת רק על מה אני אוהבת אם זה הטבע והים . הוא נותן לי להיות אני , הוא לא שופט אותי , הוא מקבל את הדעות שלי , הוא פשוט מקבל אותי כפי שאני, גורם לי לחשוב על העתיד , מה היה קורה אם , מה היה קורה כש, פשוט נותן לי לדמיין את עצמי בעוד שנה, חמש ועשרים שנה. הוא גורם לי לחשוב מחשבות פראיות , מחשבות שרק אני והוא יודעים , אני משתפת אותו בסודות הכי גדולים שלי ויודעת שאפשר לסמוך עליו שזה ישאר רק בינינו. איתו אני מרגישה בטוחה, שהקשר שלנו יותר מסתם שכיבה על הערסל , זה קשר שאף אחד לא יבין אותו לעולם , אולי לאחרים זה יראה סתמי אבל לי הקשר הזה הוא מיוחד וקסום.

הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים האלו זה הערסל , הוא הציל אותי , הוא תמיד היה שם ברגעים הקשים כשכולם ברחו , הוא היה שם להצחיק אותי , אני מתחילה להיזכר כל פעם שאני עליו איך שבפעם הראשונה לא ידעתי לעלות על הערסל כי היה לי גבוה מדי אז תמיד הייתי נופלת וצוחקת בקולי קולות והרגשתי שהוא צוחק יחד איתי , לעודד אותי , להיות האוזן הקשבת שלי , הכתף לבכות עליה , הוא נותן לי להביע רגשות ולשהות עליו שעות ורק לבכות, הוא מזכיר לי שהוא תמיד שם כדי לנוח עליו ולהיות איתו, הוא פשוט תמיד היה ,תמיד שם, בכל מצב ובכל זמן.

עם הערסל אני מרגישה פתוחה , אני מאוד אוהבת סטיילניג ואיפור ולא תמיד יש לי את האומץ לצאת עם הבגדים והאיפור המשוגעים שאני אוהבת כי אני יודעת שתמיד ישפטו אותי אז אני הולכת אליו עם כל הדברים והרעיונות המשוגעים שלי ואני יודעת שהוא יקבל אותי לא משנה מה , אני יכולה להיות כל פעם מישהי אחרת , אם זה משוגעת , עצבנית , רגועה והוא אף פעם לא יתן לי להרגיש לא בנוח , הוא יתן לי להרגיש שזה נורמלי לחלוטין , שזה בסדר להיות שונה ולהנות מהדברים שאני אוהבת.

כהרגלי כמו כל מצב רוח משונה שקרה לי אני הולכת אל הערסל , מסתכלת ואני רואה שהוא איננו , אני רצה להורים שלי ושואלת איפה הערסל והם עונים שבזמן שהייתי אצל חברה שלי , סטאר התחיל לשחק עם הערסל ולקרוע אותו . נחרדתי למשמע אוזניי, הדבר הכי טוב שהיה לי פשוט נלקח ממני בין רגע. שאלתי אותם האם אפשרי לתקן אותו וענו לי שזה לא אפשרי. רתחתי, זעמתי , לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, הרגשתי מבולבלת, עליתי לחדר שלי ברקיעות רגליים והתחלתי לבכות , בכיתי על מי שהכי היה שם בשבילי נעלם.

כדי לנחם את עצמי אספתי את הערסל הקרוע לחתיכות ואגרתי אותם בקופסה . עדיין הרגשתי עצובה לכן החלטתי לקחת יוזמה , הייתי נחושה להחזיר את הערסל לחיים.

הלכתי למרכז המסחרי הקרוב לביתי כדי לקנות בד התואם לערסל אבל לא היה שם , לא ויתרתי ונסעתי למרכז מסחרי הרחוק ב40 דקות מביתי כי הייתי מוכנה לנסוע כל מרחק בשבילו. השגתי את הבד שרציתי, לקחתי זוג מספריים , את מכונת התפירה של של אבי והתחלתי לתפור , לנסות ולהרכיב אותו מחדש .

זה לקח חודשיים , מפני שאני אוהבת סטיילינג ובגדים משוגעים אז החלטתי ללמד את  עצמי תוך כדי התפירה איך לתפור עם מכונת תפירה . בחודשיים האלה הרגשתי בודדה מאוד , הרגשתי מרוקנת , הוא היה חסר לי מאוד . עד שסוף סוף סיימתי לתפור את הערסל  הייתי גאה בתוצאה , הייתי מאושרת והרגשתי שוב פעם חיה , הצלתי אותו , הרגשתי שוב את האש בוערת בתוכי . תליתי אותו באותו מקום בו הוא היה תלוי קודם וחינכתי את סטאר לא לשחק עם הערסל . חזרתי להיות אני , הוא חזר אלי.