תחרות הסיפור הקצר לשנת 2018

היא מתה היום. או אולי אתמול, אני לא זוכר.
לא רוצה לזכור.
הדיכאון כיסה אותי, מקצוות השיער ועד קצות האצבעות. אני מנסה לשכוח אותה, להוציא אותה מהראש. מעולם לא הייתי תלותי בצורך לשיכחון כמו מאז שהיא נעלמה לי לנצח.
ואני גרמתי לזה.
הבאתי לה סבל. הבאתי סבל לכל העולם, שלא יזכה יותר להתעורר ליום שהיא קיימת.
קלאריס קראו לה. אבל בשבילי היא הייתה פשוט קלרה. קלרה יפה שלי. היא הייתה מרהיבה ביופייה והבחורה הכי חכמה שפגשתי, היה לה פוני בובה שהחמיא לה בצורה שאין לתאר. היא הייתה מתוחכמת ואינטליגנטית אבל בו-זמנית הייתה לה גם טיפשות טבעית וקסם אישי ששבה אותי בכל פעם שראיתי אותה. בכל פעם שהיא דיברה. וכשהיא ניגנה לא יכולתי שלא להקשיב לה. וואו איך שהיא ניגנה. מנגינות איטלקיות, קצרות וארוכות, בלי להתעייף, בלי להזיע. צלילי מנדולינה שהתחברו יחד בקשר שנראה לא הגיוני אבל יצר הרמוניה אחת ומאוחדת, שלא היה אפשר להתעלם ממנה.
ואני? קוראים לי רוברט. אני מאוד אוהב הליקופטרים. מן תשוקה לא ברורה מהילדות. נולדתי בפרבר באיטליה, בערך 23 קילומטרים מביתה של קלרה. כבר מילדות פיתחתי אליה אובססיה, אחת שאף אחד, אפילו לא היא, לא ידע עליה.
הרבה שנים עברו מאז היום שבו ראיתי אותה לראשונה, ועדיין היא לא מפסיקה לצאת לי מהראש. אבל היא לא ידעה על המחשבות שלי. אז ניסיתי את מזלי עם נשים חלופיות. כמות הפעמים שיצאתי לדייטים היא כתקתוקי שעון - בלתי פוסקת, המשכית. אבל אף אחת מהן לא הייתה כמוה. כמו קלרה.
בכל יום שעבר הייתי נזכר בה יותר ויותר, ובמקביל גם מתחרט על הרגע שבו ראיתי אותה. וידעתי שאין לי סיכוי. אז בחרתי נשים אחרות.
הראשונה שלי הייתה רוסלינה. היא הציגה עצמה כרוזה. היה לה ריח של ורדים ולחיים ורדרדות. היא תמיד לבשה לפחות פריט לבוש אחד אדום, ולא משנה מה, הוא היה נראה מדהים עליה. היא הייתה פנומנלית. שיער שחור מתולתל בקצוות, רגליים אינסופיות. יצאנו ביחד 3 פעמים ובפעם הרביעית אזרתי אומץ וחיבקתי אותה. חיבקתי אותה חזק וסובבתי אותה באוויר. היא הייתה קלה כנוצה וכל כך עדינה, שפחדתי שאשבור אותה במגע יחיד וקטן. אבל חיבקתי אותה, ונהניתי מזה. לכבוד 4 חודשים לזוגיותינו, החלטתי להשקיע ולהעיף אותה לשמיים. תרתי משמע. ארגנתי לנו מסע בהליקופטר, כמובן, רק שנינו בין העננים. אין יותר רומנטי מזה.
הגיע הרגע המיוחל. אספתי את רוזה בשעה 18:30, רציתי שנספיק לראות את השקיעה מלמעלה. היא לבשה שמלה אדומה וצמודה שהדגישה את כל קימוריה ושילבה אותה עם נעלי סטילטו שחורות. היא נראתה מדהים. שמתי לה כיסוי עיניים והובלתי אותה אל ההליקופטר. התנעתי אותו - כן, אני יודע להטיס הליקופטרים - והמראנו. המראנו גבוה, גובה שכבר התחיל להפחיד אותי, 10,500 רגל מעל האדמה. העברתי את ההליקופטר לטייס אוטומטי וניגשתי אל רוזה, שישבה כיסא מאחוריי, והורדתי לה את כיסוי העיניים. היא הופתעה מאוד למצוא את עצמה באוויר. הפעלתי לנו מוזיקה ברמקול קטן שהבאתי איתי בכיס והושטתי לה יד לרקוד. רקדנו בחיבוק צמוד, נהנינו, וכשהעברתי את המבט שלי מהכתף שלה כדי לראות את פניה, ראיתי את קלאריס. "קלאריס?? מה את עושה כאן???" צעקתי תוך שאני נכנסתי להתקף חרדה. רוזה לא הבינה מה נסגר איתי, "מי זאת קלאריס?" היא שואלת. לא הבנתי למה קלאריס שואלת אותי שאלה שכזו ועם כל רגע שעובר אני מתחיל להתנשם יותר בכבדות ואיבוד ההכרה שלי גובר. הרגשתי שאני עומד להתמוטט. בכוחותיי האחרונים ומלאי הפאניקה, פתחתי את דלת ההליקופטר ותוך שאני מתקרב אליה במתקפת כוחות פתאומית אני שם לב שזו לא קלרה. אבל זה כבר מאוחר מידי. דחפתי אותה. הכי חזק שיכולתי. היא באוויר, מוציאה את כל האוויר האחרון שנותר לה בריאות בצרחות איומות של שנאה. זהו; זה הסוף שלה.
הרגשתי מן רגש לא מוסבר, ספק פחד מחוסר השליטה בעצמי, ספק כוח. אבל לא יכולתי להתמודד עם העובדה שהרגתי אישה שהייתה עתידי.

אחרי שלושה שבועות של אבל, הכרתי את אנדריאה. אנדי, בקיצור. יצאנו בערך חודש וחצי והחלטתי להוציא גם אותה לדייט בהליקופטר. חוויה מתקנת על מה שקרה עם רוזה. אני בטוח שזה לא יקרה יותר. או כך הייתי בטוח.
לבשתי בגדים יפים שהתאימו לנעלי "ד"ר מרטינס" השחורות החדשות שקניתי לפני יומיים. הבאתי לה זר ורדים - לזכר רוזה, אבל לא סיפרתי לה עליה. עלינו להליקופטר והגעתי לגובה נמוך יותר מהפעם הקודמת, 9,000 רגל. ושוב, הפעלתי טייס אוטומטי וניגשתי אליה, רקדנו במשך זמן מה, זמן שהרגיש כמו שעה וחצי. הרמתי את מבטי לנשק אותה, וראיתי את קלאריס. "מה קורה כאן? למה זה קורה שוב?" חשבתי לעצמי בקול אחוז אימה. ובלי שהצלחתי אפילו לעצור את עצמי, זה קרה שוב. הדלת נפתחה ואנדי נדחפה מחוצה לה. מרוב עוצמה, שברתי לה כמה צלעות בדחיפה, והיא מתה עוד בדרך למטה מהלחץ בריאות.

הרגשתי כוחני, שאני בשליטה. הבנתי שזה לא היה כל כך נורא. הרגשתי טוב עם עצמי.
אז לא פחדתי להמשיך. כריסטין, אנה, מייגן, אלמה ועוד לפחות 6 נשים אחרות, בכולן פתאום ראיתי את קלאריס, וכולן זכו לחוויה המעופפת שסיפקתי.

חודש עבר מאז הפעם האחרונה וקיבלתי שיחה ממספר לא ידוע. עניתי בקול חושש "הלו? מי זה?", הייתה דקה של שקט, כמעט וניתקתי, ופתאום שמעתי קול שחיכיתי לשמוע כל כך הרבה זמן. "הלו? רוב? אתה שומע אותי?" נשימתי נעתקה, פרפרים החלו להתעופף לי בבטן והראש הסתובב. ובלי שהתכוונתי יצא מתוכי קול של ילד בן 4 שעומד לאכול גלידה בהתלהבות: "קלרה? אני לא מאמין שזו את!"
דיברנו שעות והזמנתי אותה להליקופטר. אבל ידעתי שהיא לא תידחף ממנו. יותר נכון, קיוויתי. הפעם לא אבהל כשאראה אותה פתאום. זו היא מההתחלה.
המראנו. הפעם הגעתי לגובה של 13,000 רגל. בשביל קלאריס השקעתי. העברתי לטייס אוטומטי והפעלתי את הפלייליסט החדש שהכנתי, ולפני שהצעתי לה לרקוד, הבאתי לה שרשרת עם תליון מנדולינה שקניתי ברגע האחרון. "תודה רבה" היא אמרה לי בחיוך סמוק וביקשה שאענוד לה אותו.
ואז התחלנו לרקוד. השתוללנו כמו שאף אחד מאיתנו לא השתולל מעולם, והרגשתי את ההתקף מגיע. ניסיתי לעצור אותו, בלי הצלחה. החרדה החלה להתקרב בצעדי ענק ואיתה כיווצי הבטן שקירבו אותי אל כפתור פתיחת הדלת.
לא הבנתי מה קורה, ופתאום מצאתי את עצמי מתקרב אל הקרקע. קולה של קלאריס הדהד בראשי "אני יודעת מי אתה באמת. להתראות." תוך שהיא פותחת את הדלת בלי ששמתי לב. והיא דחפה אותי. מעולם לא הרגשתי עוצמה כזו מבחורה. אוי קלאריס שלי, שברת לי את הלב.
אז אני מתתי היום, לא היא. איפה שאני כולם אותו דבר, זה מבלבל. העולם לא יתעורר יותר ליום שבו אני קיים - זה טוב.
קלרה שלי. אני מתגעגע. או שלא?