תחרות הסיפור הקצר לשנת 2018

כאשר אנשים רואים את סטיב, הדבר הראשון שעולה להם לראש זה: "מבריק. האיש הזה מבריק". ואכן, קשה למצוא דבר שסטיב לא השיג בחיים. עבודה, כסף, הצלחה, פרסום... כל דבר שילד קטן חולם עליו. הוא גבר נאה, יפה, גבוה, נראה טוב... המתכון המושלם לאושר. ובכן, הוא בהחלט היה מאושר. או לפחות חשב שהוא מאושר.

​

באותו יום הוא מתעורר קצת לפני צלצול הפעמון, זה תמיד קורה לו. רק שהפעם הוא דואג יותר מהרגיל. הוא בודק מה השעה, והשעון מראה 6:02. הוא פספס את צלצול הפעמון! ויש לו כל כך הרבה דברים להספיק היום. אין זמן!

​

עוד פעם נסיעה לעבודה. עוד פעם פקק תנועה. הוא מדבר עם אחד העובדים שלו בנייד ונקלע לוויכוח סוער. הוא מנתק בעצבים. עיניו תופסות קבוצת ילדים מהכנסייה העירונית מסתובבים ברחובות, מדברים לאנשים, ואחד מהם מחזיק שלט: "תהיו מוכנים! בשעה 11, בדיוק בצלצול הפעמון, מתחיל הטקס בכנסייה". לפתע, הוא מתחיל להרגיש מועקה בלב, כאילו מישהו שם לו מחט בתוך בית החזה. "בדיוק בצלצול הפעמון..." המחשבות שלו נקטעות ע"י רטט הנייד שלו. הפעם: אימא. כמובן שהוא מנתק, הרי בכל זאת – אסור לדבר בנייד בזמן נהיגה.

​

מכונת הקפה במשרד הפרטי עובדת גרוע. כרגיל. צריך לחכות דקה אחת ושלושים ושש שניות עד שהכוס תתמלא! מספיק מבט אחד על הכיתוב הענקי שמופיע על הקיר במשרד שלו, "אין כזה דבר זמן מבוזבז..." כדי לגרום לסטיב לחשוב שוב על עבודה. המזכירה דופקת והוא אומר לה להיכנס, כאשר לפתע מצלצל אצלה הנייד. מרוב הבהלה הוא נופל על הרצפה, וכוס הקפה ביחד אתו. היא עוזרת לו לקום ושואלת אם הכול בסדר. הוא עדיין מתנשף, אך עונה בחיוב. "אתה יודע, בוס, תמיד צריכים להיות מוכנים כשהפעמון יצלצל" היא אומרת לו, מביאה לו בגדים להחלפה, ויוצאת. הלב מכה שוב. הפעם עמוק. הוא נשען על השולחן ומתאפק לא לצעוק. כל עניין הפעמון גורם לבחילה אצל סטיב. גורר הרבה מחשבות וזיכרונות שהוא לא רוצה לזכור. הרי החיים טובים בסך הכול, לא כך? וזה מה שחשוב. כנראה.

​

הידיעה על מארק, העובד החרוץ והאהוב עליו שהודיע על עזיבתו ולא נפרד מהבוס שלו, הצטרפה לשורת הבעיות שהצטברו אצלו באותו יום. השותף שלו לשעבר, ג'פרי, הזהיר אותו הרבה פעמים: "האנשים שמקיפים אותך לא רוצים באמת בטובתך. הם מנצלים אותך. תתרחק מהם", אך סטיב לא נוטה להקשיב לאנשים חסרי כל אמביציה בחיים. הכאב הופך לבלתי נסבל כאשר הוא יושב בחדר המנהלים, ואחד מהקולגות נעמד וקובע: "אנחנו חייבים לשנות משהו! הגיע הזמן, פעמון השינויים מצלצל! אם נמשיך ככה, בשעת האמת אנחנו פשוט נקרוס, ולא יהיה לנו מה להציע!"

​

הוא מגיע הביתה כולו נאנק מכאבים. נשכב על המיטה ולא יכול לזוז. הוא עוצם את עיניו לשנייה ומיד פוקח אותן. איפה הוא? הוא מסתכל סביב. זה פעמון הכנסייה, ובידיו נמצאות כל המדליות והתעודות שצבר במהלך חייו. "למה אני פה?" הוא שואל את עצמו.

הפעמון מתחיל לצלצל – שש פעמים רצופות – ובכל פעם נופלות עוד מדליות, עוד תעודות, עוד מתנות, והכאב מתחיל להיות לא נסבל יותר ויותר. סטיב נשאר לבד, והפעם נמצאים לידו עשרות סטיבים אחרים כמוהו, וגם מארקים, בידיים חשופות, מסתכלים מסביב ולא מבינים דבר. רק ג'פרי היה חסר משום מה. נשמע קול מלמעלה: "יבוא הרגע, סטיב, בו הפעמון יצלצל. יבוא הרגע...".

​

הרצפה נפתחת, וכולם נופלים לעבר התהום. הדבר הבא שהוא רואה זוהי אבן בגודל של כמטר תשעים מונחת על אדמה יבשה ומלאת קוצים, ועליה ציור פשוט של פעמון. צלבים בכל מקום, גדר ארוכה והרבה אבנים כמו שעליה הסתכל, הדומות לה בכל פרמטר חוץ מהגובה. את כל זה הוא רואה כשהוא מרחף מלמעלה. האבן שמתחתיו מתחילה להירטב במים מלוחים. הוא צונח למטה, ללא רוח חיים.

 

צלצול הפעמון השישי והאחרון. בשנייה האחרונה לפני סיום הצלצול האחרון סטיב מתעורר, כולו מזיע ומתנשף. בודק מה השעה וחוזר לשבת על המיטה, משפיל מבט, כולו חושב ומהרהר על החלום שחלם. לפתע הוא מרים את מבטו.

עכשיו הוא יהיה מוכן

כשהפעמון

יצלצל.