תחרות הסיפור הקצר לשנת 2018

זהו לא סיפור מיוחד על מעשי גבורה או על אהבה מדהימה. זהו סיפור על החיים, החיים שלי, אפי.

אני יכול לומר על עצמי שאני ילד קצת מיוחד, לא, לא כמו כולם. אמא אומרת שיש לי בעיות תקשורת וחרדות. חרדות, מה זה חרדות? מה אני חולה נפש? לא חשוב, אני בן 13 וגר בגן עדן, קוראים לגן העדן הזה נתניה. נתניה היא גן עדן בשבילי בזכות מזג האוויר, הוא פשוט מושלם!

 

אבל בגן העדן שלי יש גם טיפה של גיהינום. בית הספר. בית הספר עבורי הוא בית כלא. אין לי חברים ואת רוב זמני בהפסקות אני מעביר באיסוף נוצות של ציפורים שנשרו להן בחצר. הלוואי והייתי נוצה, מתנופף לי ברוח ללא שום דאגות, יודע שהרוח תיקח אותי לאן שאני צריך להגיע. ילדים שנהגו ללעוג לי תמיד היו אומרים שמרוב שאני אוהב נוצות ומתעסק רק בהן בהפסקות, המוח שלי הפך לנוצה. הם אומרים שהוא לא נמצא כאן ושהוא משוטט לו ועוד מעט יחזור למציאות. זה לא שאני לא מנסה להכיר חברים, ניסיתי, באמת, אלה הם פשוט שלא ניסו בחזרה, כאילו כולם סימנו אותי כאיזה ילד מוזר שאסור להתקרב אליו או חס וחלילה לדבר איתו.

 

אמא תמיד אמרה לי ואני מצטט: "אפי, מתוק שלי, אל תשתנה לעולם, אל תפחד להביע את דעתך. תדבר, תדבר על כל הדברים שמעניינים אותך. אל תעצור את עצמך", אז זה מה שעשיתי אמא. הייתי פונה לילדים ומספר להם על דברים שמעניינים אותי כמו העפיפונים שלי. אוקיי, אולי דיברתי רק על העפיפונים שלי אבל אני מאוד אוהב עפיפונים, מרגיש לי שהם נוצרו במיוחד בשבילי. אני אוסף עפיפונים כבר מכיתה ב', התחלתי לאסוף אותם אז כי הם שימשו לי כחברים. בחיים לא אשכח את העפיפון הראשון שלי, אדום, גדול, גדול מידי לגוף הנמוך והרזה שלי אם לומר את האמת. אבל, אהבתי אותו, הוא הקשיב לי ואף פעם לא היה לו משהו רע לומר עלי, הלוואי והאחרים היו לומדים ממנו. יש לי המון חלומות על עפיפונים, על עצמי בתור עפיפון. אני מדמיין את עצמי משוטט ברוח מסתכל על כולם מלמעלה, הם נראים קטנים ולא מזיקים. כשאני עפיפון אף אחד לא יכול לפגוע בי, נכון? ובכן, זה לא נכון.

​

הגעתי למצב שאפילו בחלומות הילדים האלה, הבריונים האלה מוצאים דרך להרוס אותי. לילה אחד חלמתי שאני העפיפון הסגול המרובע שלי, אני זוכר שילדים מתחתי התלהבו ממני מפני שהייתי מרובע ולא מעוין, אבל האחרים תפסו בחוט שלי שהתנופף לו בחופשיות והחלו לנער אותי מצד לצד. החוט שלי כמעט נקרע וברגע האחרון הם הורידו אותי, הניחו אותי על הרצפה ודרכו על ארבעת פינותיי. הם זרקו עלי בוץ וקרעו אותי עם אבנים. כשהם סיימו הם מתחו אותי דק דק וקשרו אותי סביב אחד הענפים של עץ שהיה בקרבה. מאז, חלומות העפיפונים שלי כבר לא כל כך תקיפים וכשיש לי חלום כזה, אני לא רוצה לסיים אותו ומתעורר כי אני מפחד שהם יתפסו אותי.

 

באותו היום בבית הספר, בבוקר שאחרי החלום הזה הייתי מאוד סגור, מפוחד. היועצת שלי פנתה אלי "אפי? אתה בסדר?", לא, אני לא בסדר את לא רואה? אבל היא באמת לא ראתה או שבחרה להתעלם. היא לא נתנה לי את ההזדמנות לפתוח את הפה וכבר "אם אתה צריך משהו תבוא לחדר שלי מאוחר יותר". היא לא מבינה שאני בחיים לא אלך לשם, לא שוב, לא אחרי מה שקרה בפעם הראשונה והאחרונה שלי שם. בחדר ההוא היא ניסתה להצחיק אותי למרות שלא הייתי מצב הרוח הנכון לבדיחות, היא ניסתה לשחק איתי במשחקי קופסה למרות שכבר הייתי גדול והם ממש לא עניינו אותי. היא לא עזרה לי, בכלל! לא שאלה אותי את השאלות שהייתי צריך שהיא תשאל. היא שאלה אותי איך המצב בבית ועניתי לה שטוב כי הוא באמת טוב, היא לא שאלה אותי איך המצב בבית הספר כי היא יודעת שהוא לא טוב, והיא יודעת שפשוט לדבר איתם לא יעבוד. כשיצאתי מהחדר שלה הם עמדו שם, מול הדלת, הסתכלו עלי במבט רצחני.

המנהיג שלהם, רון, עשה לי תנועה של סכין על הגרון עם האצבע שלו והיה לו בעיניים מבט רצחני ומרושע, הם צחקו והלכו. בחיים שלי לא פחדתי ככה. עד שהגיע סוף יום הלימודים הספקתי לשכוח מזה, עליתי על האופניים שלי והתחלתי לרכב הביתה. רציתי להגיע כמה שיותר מהר כי אמרו שירד גשם באותו היום ורציתי להספיק להעיף את העפיפון שלי.

 

כבר תכננתי באיזה עפיפון אני אשתמש ולאיזה מקום אני אלך ובין מחשבותיי שמעתי צלצול של פעמון אופניים, בדקתי אם בטעות אני לוחץ על שלי כי איזו סיבה יש למישהו לקרוא לי, לפני שהספקתי להסתובב אחורה ולראות מי צלצל לי הרגשתי חבטה חזקה ולרגע לא שמעתי כלום, הדבר היחיד ששמעתי היה מעין צלצול חלש וכשראשי התנגש עם האדמה השמיעה שלי חזרה, שמעתי צחוק, קבוצה של ילדים צוחקים באותו הזמן, אלה היו הם, רון והחבורה המסריחה שלו. "פעם הבאה תחשוב טוב לפני שאתה מדבר" אמר רון, "כן מלשן מפגר!" אחד מהפמליה שלו צעק והם נסעו משם במהירות.

נשארתי שם שוכב, וכפי שהחזאי הבטיח החל לרדת גשם, הוא הרגיש לי מלוכלך יותר, רטוב יותר, קר יותר. שכבתי שם רועד, מפוחד, רטוב, כאוב. פחדתי להסתובב מהצד הימני של גופי שעליו נחתתי אל הגב שלי כדי לקום, פחדתי שהם עוד שם למרות שלא שמעתי כלום וגם למה שישארו שם בגשם? אני לא עד כדי כך חשוב.

​

שמעתי צעדים מאחורי, לא יכולתי לראות מי התקדם לכיווני וזה הכניס אותי ללחץ. שמעתי אותם מתגברים, האדם הזה רץ לכיווני, השלוליות השפריצו לכל הכיוונים ולאט לאט התחילו להשפריץ על גבי, הוא היה קרוב מידי. נכנסתי להתקף פאניקה עוצמתי כל כך שכשהרגשתי שתי ידיים מחזיקות בכתפיי ומנסות להרים אותי פשוט צרחתי. צרחתי ולא היה לי אכפת מה האדם הזה מנסה לעשות לי, לא היה לי אכפת שאני באמצע הרחוב מול בתים ושאנשים יכולים לשמוע אותי ולחשוב שאני משוגע יותר ממה שהם כבר חושבים, פשוט צרחתי עד שגרוני התייבש ואז יצאתי מזה, "אפי! תפסיק לצרוח! זה אבא תפסיק לצרוח!" לקח לי רגע להבין וכשפתחתי את עיניי ראיתי את אבא שלי, עם דמעות בעיניים מחזיק אותי כל כך חזק וכל כך קרוב לחזהו.

 

הסתכלתי מסביבי וראיתי שהיה לי קהל שלם, אולי עשרה אנשים עמדו סביבנו והסתכלו עלינו "ילד מסכן", "חבל עליו ילד יפה", "ההורים שלו צריכים לשמור עליו יותר טוב" הם לחשו בין עצמם בתקווה שהבס בקול שלהם לא נשמע, הם לא מבינים שלא משנה כמה הם לוחשים אני תמיד אוכל לשמוע אותם, רק חבל שהם לעולם לא ישמעו אותי.