תחרות הסיפור הקצר לשנת 2018

יום אחד הכל יעבור... כמו חלום ישן מסנוור.

פתחתי את תיבת הנגינה שעמדה על אדן החלון ושיר הנעורים שלי החל, תוך כדי שהבטתי על הצבע העמוק של שמיי הלילה, שמלאים בך, זה שעזב, זה שמעיר אותי משינה, תחזור אליי לפעמים לביקור בחלום, הווה אהוב שהפך לעבר יקר.

אני לא יודעת מתי בדיוק כל זה התחיל, נכנס לליבי, אני לא יודעת את הסיבה, אבל הלב שלי מתכווץ כשאני נזכרת בך, עבר שלי.

לפני שאבקש מה' שוב לקפץ בזמן קדימה, אעצור ואחשוב כמה פעמים בקשתי לחזור אחורה, אנחנו לא שמים לב אבל החיים חולפים מאוד מהר, הזיכרונות חרוטים עמוק בנפשנו ועומדים להשפיע עלינו במהלך כל תקופת חיינו הרגעים הבלתי נשכחים מתחילים כנראה בתקופת בית הספר, הנעורים שלנו.

התקופה הכי יפה ועמוסה רגשית  בחיינו, מלאת חוויות ואירועים שהופכים מהווה לעבר, והעבר לזיכרון עצוב, כמיהה, שלא ניתן להחזיר לעולם, כי כל שניה שחולפת מוצאת את מקומה כחלק מהעבר.

כך זה התחיל בזיכרוני, נכנסתי ביום הראשון בכיתה ז' כל דאגותיי התרכזו ב 'עם מי אתחבר? עם מי אדבר... ניראה שכולם כאן סתם לועגים לי.. למה זה קורה דווקא לי ? למי אכפת מה ארצה להיות כשאהיה גדולה? יש עוד זמן...הזמן עבר ואני בכיתה ט' מצב הענייניים קצת קשה ואני לא מבינה למה כולם מסתכלים עליי ככה.

ואז סוף סוף י'ב עוד שנה אחת, תסבלי רק עוד שנה אחת וזה נגמר לתמיד, בזמנו כך חשבתי. אבל זה לא פשוט כל כך, העתיד מלא  אפשרויות מפתות.

והינה הגיעה מסיבת הסיום, העתיד עוד רחוק והעבר כבר גדל, אני עומדת לסיים 12 שנות לימוד הרגע שכל כך חשקתי בו ועכשיו אני חוששת, אולי זה עבר מהר מידי, לא הספקתי הרבה דברים, אם רק הייתי עושה אחרת. וכך גם ה'אם 'תפס את מקומו בעבר.

ההבטחה להוכיח לאחרים מה אני שווה חזקה מתמיד. ללא ספק התבגרתי וכך גם שיקולי הדעת,  רגעי משבר ואהבה שחוויתי התערבבו במערבולת הזמן ולא ניתן להבדיל עכשיו, כולם שייכים לאותו המקום, עבר יקר.

כעסתי והתאכזבתי רבות בזמנו, המבוגרים הסבירו שזוהי תקופת גיל ההתבגרות והכל יעבור,

אני מניחה שלא הסקתי לרגע שזה יעבור מהר מידי..

לא הבנתי שליבי חיי את העתיד רציתי שהזמן יעבור, לא הבנתי כי כל רגע הוא זמני ובר חלוף, מה שיחלוף לא יחזור ויהפוך לעבר היקר שלי. כי אפשר להתרגל להכל..

ביום שזה מרגיש כאילו זה הסוף, אותו יום שכל נער ונערה מחכים לו, ללבוש את מדי בית הספר בפעם האחרונה, וכך גם אני.

אני אזכור את קולכם בליבי, והחיוך יהיה נצור במוחי.. זה בסדר, הכל יהיה בסדר, 'סוף הוא התחלה חדשה' כך חשבתי.

אבל טעיתי, אמרתי שלא אתגעגע אבל אני כן, הנחתי שיהיה לי יותר זמן להיפרד, אתה מבין שזה הסוף רק בסוף. וכך התקופה הכי משמעותית בחיי הסתיימה והחליקה מידיי. זה לא היה כל כך נורא, הכרתי עולמות רבים, כי כל אדם הוא עולם.

התבלבלתי, והפחד יחד איתי, לא רציתי לאבד את המסגרת שבמשך השנים רק רציתי לברוח מימנה. ביום שזה מרגיש כאילו זה הסוף הזיכרונות, וחברויות שפיתחתי בנעוריי, ילוו אותי כמקלט נפשי.

'חברים שלי, אפילו שסיימנו את הלימודים אנחנו נשאר חברים לחיים, נכון?.'

כשהזמן יעבור, ככל שהוא יעבור אני רוצה שהכל יישאר 'ככה', 'פשוט ככה, רגיל.'

הרצון לתפוס את הימים גובר, אבל הם עפים מהר מידי ואני דיי איטית. המחשבה שאיני יכולה לגעת או לאחוז, גם אם השעון יעצור הזמן תמיד יזרום. האם אני צריכה ככה לתת להם ללכת, ככל שההווה מתרחק יותר ויותר הוא הופך לעבר שמתעטף בדמעות רטובות וגרון חנוק.

אני אסלח לכולם, גם אלה שיבחרו לעוזב וללכת בדרכם, אני אהנה מנעוריי עד שביום מן הימים גם הם יעזבו אותי בלי להודיעה.

ביום שזה מרגיש כאילו זה הסוף המציאות עוד לא הכתה. אני יורדת במורד השכונה המוכרת שלי, ניראה שזה קרה רק אתמול, מתי הספקתי כל כך להתבגר?.

"גם לאחר סיום, גם לאחר התבגרות, אחרי שהזמן יעבור לעולם אל תשכחי אותי" הנעורים התחננו, ואני הסכמתי. הזמן המשיך לחלוף, עוד יום עבר, והפך לשבוע שחלף, חודש נגמר ועוד שנה נעלמה לה.

בכיתי, התרגשתי, שמחתי, חיכיתי, וחששתי וכך הגעתי למסגרת חדשה שקבלה אותי בברכה, צבא, תחילה ניראה שהזמן נעלב, לרגע הרגשתי שהימים זחלו, וניראה כי שבוע התחפש לשנה.

ושוב עוד יום עבר, שבוע שחלף, ושנה שעברה כמו רוח סתיו קלילה. וכך עוד מסגרת הסתיימה לה ומעגל רחב של חוויות ואירועים נסגר לתמיד ותפס את מקומו בעבר שלי.

המציאות עוד לא הכתה, ו"המשקל' של גיל ה 20 מתחיל להיות מורגש. אם לקחת שניה עוד לא קרה  דבר מיוחד, אך העובדה ששני עשורים מחיי חלפו כל כך מהר כמו תפרחת לבנה של סביון אביבי שנשפו עליו ללא היסוס, הפחידה אותי.

למדתי שככל שהזמן עובר אתה אוסף המון דברים, ואני לא מתכוונת לכל הדברים מתחת למיטה שאמא קוראת להם זבל, הכרתי וצברתי חברים רבים וכנראה גם קצת אחרים.

התחייבתי שאחזור לנקודת ההתחלה בחיי כשאסיים את כל המסגרות שארצה בחיי.

 

הזמן עף ושנים המשיכו לחלוף, שנה אחר שנה....

כשחזרתי לשם, לעיר שלי, לשכונה שלי, הכל השתנה, מבנים ובתים חדשים קשטו את השכונות הישנות של הפעם ובלטו במורד הרחוב. והשכונה שלי, היא כל כך הזדקנה.. יכולתי להרגיש את הזמן שעבר.

אני לא יכולה לחזור יותר לשכונה שלי וגם לנעורים שלי, הזמן תמיד יזרום, הכל מזדקן.

כנראה זאת הסיבה למה תמיד אומרים שהנעורים כל כך יפים וזוהרים, לעולם לא אוכל לחזור לתקופה שכל כך הרבה דמעות נשפכו.

תחושת נוסטלגיה הכתה בי ויכולתי להרגיש את הגעגוע לתקופה שמזמן חלפה, לבית הספר ולשכונה שלי. אך לא מפני שאני מתגעגעת ל'אני' הצעירה יותר, זו תקופת הנעורים שלי, המשפחה שלי, החברים, המקום שמכיל את כל הדברים שאני אוהבת.

אני מצטערת מאוד שלא התאספנו 'ככה פשוט' בפעם האחרונה וכנראה לא נוכל יותר. לא הספקתי להיפרד.

מעכשיו לכל מקום שאלך וכל דבר שאעשה אזכיר לכל האנשים שהסתכלו עליי מלמעלה שהם טעו, עבדתי קשה והגעתי רחוק. חשבתי שאכשל, אבל הכל בסדר. עכשיו אעצום את עיניי ואנשום בחופשיות, אני מספיק טובה בדיוק כמו שאני עכשיו. לחיים היקרים לי, תודה וסליחה על הכל.

לכל הדברים שכבר נעלמו והפכו לעבר היפה וכואב מגעגוע, לתקופה שמזמן חלפה, אני רוצה לומר מילים אחרונות לפרידה אמתית,

תודה על הכל ולהתראות נעורים שלי.

הכל יעבור... כמו חלום חמים, אתה חבוי במקום שאין לי גישה אליו ואיני יכולה לראות, רק בשינה עמוקה כל הזכרונות האבודים מהווה שהפך לעבר, חוזרים אליי...

הבובה על תיבת המנגינה נעצרה וכך הסתיימה לה מנגינת הנעורים שלי.